בחודש דצמבר נחלקת אוכלוסיית חיפה לשניים: אלה שבורחים מהמושבה הגרמנית ומוואדי ניסנאס בכל דרך אפשרית, ואלה שמחפשים חניה באזור בכל מחיר. בתחילת החודש עוד הייתי שייך לחלק הראשון ומצאתי את עצמי נוסע במנהרות הכרמל כאילו יש לי רכב מהעבודה (אין לי רכב מהעבודה). בכל פעם שרציתי לחצות את חיפה הציג הווייז את המושבה הגרמנית כמו אזור מוכה אסון שאם אתה לא הנהג של רכב הצלה אין לך מה להתקרב לשם. אז הקשבתי לו וגיליתי שהפקקים בפרויד ובכרמל הם לא כאלה גרועים יחסית לדיווחים שאני שומע בגלגל”צ בכל בוקר על אזור המרכז וכביש החוף.
אבל כמו כל דבר שאתה מתחמק ממנו לאורך זמן, בסופו של דבר הוא משיג אותך. וכך, בבוקר של השבת האחרונה מצאתי את עצמי בדיון מעמיק עם האשה על הלו”ז היומי המתוכנן לנו. רק אעדכן ואומר שבשבת הזו שוחק הקלאסיקו של ברצלונה נגד מדריד בשעה 14:00, כך שהייתי חייב לעשות כל מה שיידרש ממני כדי להיות בבית בשעה הזו. כבר בשישי בערב התלוננתי על כאבי בטן מהדג החריף ופרשתי לישון מוקדם, אבל השכלתי לקום באמצע הלילה ולהעיר את האשה שתעזור לי כי “אני סובל מכאבים”. המהלך הזה אפשר לי לקום למחרת בשעה 11:30 כי כביכול לא ישנתי כל הלילה, וכשהתעוררתי מצאתי בית ריק. אשתי והילדה חזרו רק ב־13:00 כשהקטנה רדומה על הידיים. ניצחון!
רוצים להישאר מעודכנים?
את המחצית הראשונה של הקלאסיקו העברתי עם כוס תה כדי להרגיע את הבטן, ובמחצית השנייה כבר החלפתי לבירה כי לא יכולתי להמשיך עוד בהצגה הזו. אשתי לא טיפשה והיא קלטה את החילוף במחצית – דבר שהוביל לעונש אכזרי במיוחד. בשעה 17:00 כולנו לבשנו חג ויצאנו לכיוון המושבה הגרמנית. בשעה 17:55, כולנו עדיין לבשנו חג ועדיין היינו בדרך למושבה הגרמנית. אחרי שעה ורבע בדרכים והתחמקות מהעיר התחתית לכיוון הדר ואז למטה אל המושבה קיבלתי את ההוכחה שישו אכן היה יהודי, אחרת איך תסבירו את זה שבדרך נס מצאתי חניה במרחק של רחוב אחד משדרות בן גוריון? בדיעבד התברר שזהו חניון סגור של כנסייה שהיה פתוח לרגל החג, אבל אף אחד לא לקח את הסיכון שהכומר יחליט פשוט לסגור את השער על המכוניות שבו. ובכן, מאז מסעות הצלב אני לא פוחד מכמרים, והסיכון שלקחתי השתלם לי.
עוד לא פתחתי את העגלה וכבר ראיתי את הילדה עם שרביט אורות מקסים שניגן בקולי קולות וללא הפסקה את שיר הנושא של אנה ואלזה. מילא אם זה היה השיר המלא, אבל זו היתה רק שורה אחת מתוכו – עינוי שאם ישו היה עובר אותו הוא היה צולב את עצמו בעצמו. אחרי חצי שעה התרגלתי לניגון וניסיתי ליהנות מהאווירה החגיגית ברחוב, אז קניתי חצי ליטר בירה ב־30 שקל כדי שיהיה לי תירוץ לא להחזיק את הילדה והסתובבתי בין דוכן צעצועים לדוכן פופקורן, לדוכן ערמונים, לדוכן בלונים, לדוכן פיצה ולדוכן לחמנייה עם נקניקייה, ורק בסוף הגעתי לעץ חג המולד. זה באמת עץ מרשים וגדול באמצע הכיכר המרכזית, רק חבל שכדי להגיע אליו אני צריך לעבור שני נתיבים מסוכנים בתקווה שמישהו מהעומדים בכיכר יפנה לי ולקטנה מקום ולא ישאיר אותנו להידרס בכביש. הרגשתי לרגע כמו מהגר על ספינת ניצולים שמנסה לגעת בישועה.
אחרי הסלפי המיוחל עם חיוך מאולץ שלי ובכי אומלל של הילדה החלטתי שהספיק לנו וחזרנו לרכב. החניון נשאר פתוח וגם לא קיבלתי דוח. הודיתי לישו היהודי והתחלתי את הוויה דולורוזה הביתה.
