בשבוע שעבר חגגנו לקטנה יום הולדת שנתיים. המילה “חגגנו” תהיה קצת מוגזמת לתאר את מה שבאמת היה, כי להבדיל מיום הולדת שנה, שבה השקענו את הנשמה וחלק לא קטן מחשבון הבנק, ביום הולדת שנתיים חיפשתי כיצד למזער נזקים. אם זה יימשך בקצב הזה, הילדה תחגוג לעצמה את גיל 3, ובגיל 4 היא בכלל לא תשים לב שהתאריך עבר. כמו שקרה לי בימי הנישואים האחרונים שלי.
את גיל שנתיים חגגה הילדה בגן עם עוגה מושקעת של יובל המבולבל וכמה מתנות פחות מושקעות מחנות “הכל בשקל” לילדי הגן. היינו אני, אמא, סבתא, גננת ראשית, עוזרת גננת, סייעת רגילה וסייעת מיוחדת פלוס 30 זבי חוטם שעושים יותר מרעש מהפגנה של חרדים בירושלים. כל זה קרה ביום שישי בשעה 8:30 בבוקר, שזה הזמן שבו בדרך כלל אני חולם חלום אחרון לפני יקיצה טבעית ב־10:00. כמובן שבגלל שמיהרנו להביא את העוגה מהקצה השני של העיר אבא אפילו לא שתה את הקפה שלו. אני לא יודע איך השעתיים האלו לא הסתיימו במבזק חדשות מיוחד על גבר בן 34 שאיבד את שפיותו בגן ילדים עם בני ערובה, אבל תודה לאל הן הסתיימו. אך גם זה רק אחרי שרקדנו במעגלים, ניגבנו אפים מנוזלים, שרנו שירים, דרכנו על טיטולים מלאים וצחקנו מלא, בעיקר על הילדים הקטנים שבכו.
אחרי המסיבה בגן חשבתי שיהיו שלוש שעות של שקט עד שהילדה תחזור ממסיבת המתנות שלה, אבל חיכתה לי הפתעה – הפתעה שידעתי על קיומה אבל העדפתי להדחיק אותה עד ששכחתי. בפינת הסלון חיכה לי קרטון בגובה שלי עם ציור מאוד מזמין של בית בובות ענק. ואז זה הכה בי – נזכרתי שאני צריך לבנות את בית הבובות לפני שהילדה תחזור. להנדי מן שביניכם זה נשמע נצח, אבל לפגום שכמותי זה אומר שיש לי משהו כמו חמש דקות. בלי לבזבז דקה מיותרת נכנסתי לעניינים ורצתי לשירותים. אחרי 20 דקות על האסלה התפנה לי מקום בבטן לקפה של הבוקר. חצי שעה נוספת חלפה ובלי היסוסים מיותרים נכנסתי לסלון וישבתי קצת על המחשב. הקצת הזה לקח משהו כמו שעה, ולבסוף הגעתי לקרטון. בעוד שעה הילדה באה ואבא הצליח לפתוח את הקרטון. ידעתי שאין מצב שאני מאכזב את הילדה הקטנה שלי. קרעתי את הקרטון בשליפה אחת ופיזרתי את כל החלקים על הרצפה. כעבור 25 דקות של עיון בחוברת הרכבה נהייתי רעב אז חיממתי צהריים והתיישבתי לאכול.
רוצים להישאר מעודכנים?
כשחזרתי למלאכת ההרכבה שמעתי את הרכב בחניה והבנתי שזהו, הכל אבוד. בעוד רגע הילדה שלי תיכנס הביתה ותראה את אבא שפוף מעל משהו שהיא לא מבינה עדיין מהו ותרצה כמובן לעזור לי. לא הייתי מוכן להתמודד עם התבוסה הזו כמו שלא הייתי יכול להתמודד עם העצבים של האשה. הדלת נפתחה, ורגע לפני שפתחתי במונולוג התנצלות קורע לב, אשתי סימנה לי שקט עם הידיים – הילדה ישנה!
זה היה סימן משמים, ולכן החלטתי לסיים עם זה, אז קראתי לשכן שהרכיב לי את בית הבובות תוך חצי שעה והשאיר לי המון זמן לשנ”צ.
יום ההולדת שנתיים של הילדה אמנם לא היה סופר מושקע מבחינת ההפקה, אבל השקענו בו את אותה האהבה ואת אותו היחס שאנו משקיעים בה בכל ימות השנה, רק עם מינוס טיפה יותר גדול בבנק. בכל זאת אשתי קנתה לה לפחות 12 מתנות כדי שהיא תוכל להפתיע אותה בכל שעה עגולה.
