מאז שהפכתי לאבא שיתפתי כבר עשרות פעמים את הדאגה שלי לעתידה של הילדה בחברה הישראלית שהשתנתה ללא היכר, אבל בחג העצמאות שצוין בשבוע שעבר קיבלתי סטירת השכמה מצלצלת.
השנה יצאנו לבלות בבמת ההופעות המרכזית (נכון יותר לכתוב – ניסינו לבלות), וחשכו עיני. ילדות בגיל 15 ו־16 מסתובבות במכנסונים קצרצרים, בגוזייה או בחולצת בטן או בטי שירט שלא משאירים הרבה מקום לדמיון, עם סיגריה בפה ועם חפיסת סיגריות מבצבצת מהכיס האחורי, צמודות לנער לבוש במותגים, גלוח ראש בצדדים, עם קסדה של קטנוע טי מקס בידו האחת וישבנה של החברה חפון בידו השנייה. מדברים בקולי קולות, דוחפים, מעבירים בקבוק שתייה חריפה ביניהם באין מפריע ומתנהגים כאילו העולם שייך לצעירים. אני לתומי חשבתי שהמשפט הזה שמור לצעירים שהשתחררו הרגע מהצבא, אבל מסתבר שהעולם שייך לחבורת חוצפנים בגיל ההתבגרות. אני מנסה לא להכליל כי יש גם בני נוער שהם ילדים טובים, אבל הרוב הברור והמוחלט הוא בעייתי.
אני לא מתיימר להיות מבוגר מעצבן שלא יודע ליהנות מהחיים – הרי גם אני הייתי פעם ילד מתבגר ובעיניהם של הורי עשיתי שטויות, אבל מעולם לא דחפתי עגלות עם תינוקות, מעולם לא שתיתי בפומבי, מעולם לא עישנתי בפרצופם של עוברי אורח, מעולם לא נסעתי בפראות על מדרכות, מעולם לא גיפפתי את החברה שלי בפומבי, ומעולם לא חיפשתי לריב ולהוכיח שאני בלתי מנוצח.
רבע שעה הספיקה לי כדי לומר לאשתי “בואי נחזור הביתה”, וזה לא היה בגלל הצפיפות האיומה, הבמה המרוחקת, רעש ההמון והזוהמה על המדרכות אלא נטו פחד. אני לא מתבייש לומר שפחדתי. פחדתי שמישהו ייכנס בעגלה של הילדה ותיווצר סיטואציה לא נעימה, פחדתי שאיזה מטומטם ירוץ בלי להסתכל קדימה וייתקל בחמותי שהיתה איתנו, פחדתי שילד אמיץ יזרוק איזו הערה סקסיסטית לאשתי. פחדתי כי ידעתי שאם זה ייכנס אל המרחב האישי שלי לא אוכל להבליג.
אנחנו שומעים כמעט בכל יום בחדשות סיפורים על אלימות בקרב בני נוער, אם זה בבתי הספר, אם זה ברחובות ואם זה במועדונים. מספיק היה להיכנס למבזקים באתרים השונים יום אחרי החג ולראות שכל הידיעות האחרונות הם על דקירות או על פצועים בקטטות.
רוצים להישאר מעודכנים?
בחזרה הביתה התפצלנו ואני הלכתי ברגל עם העגלה כדי שהקטנה תירדם, ואשתי נסעה עם הרכב. מרחק הליכה של קילומטר וחצי בערך הספיק כדי שמישהו יפוצץ בכוונה את הבלון הגדול שהיה קשור לעגלה, כדי לשמוע משפחה שלמה מקללת שוטרת בתפקיד שכל חטאה היה שהיא עשתה את עבודתה ומנעה כניסה למתחם עמוס יתר על המידה, כדי לראות לפחות שלוש מכוניות שנפגעו מקצף ומשריטות, וכדי לפגוש בחבורת צעירים שיכורים שמנסים איכשהו להמשיך את הערב למרות שחבר אחד כבר היה שפוך על המדרכה.
את העצמאות שלי חגגתי בסופו של דבר באינטימיות בחצר הפרטית והעדפתי שלא לצאת יותר לפארקים ולמקומות הציבוריים. לראשונה בחיי נתתי לפחד לשתק אותי.
יש שיגידו שאני מגזים ויש שיסכימו עם כל מילה שלי, אבל מאז אני לא מפסיק לחשוב כיצד אוכל למנוע מהילדה שלי להיות חלק מהחבורות הפרועות שנחשפתי אליהן ושעד היום היה לי נוח להתעלם מקיומן. איך אפשר לשמור על הילדה שלך 24/7 מתחלואות העולם והחברה האנושית? איך אפשר לדעת שהיא שומרת על עצמה ושחינכתי אותה נכון?
אני לא אדם פרימיטיבי ולא אחד שטומן את ראשו בחול עד יעבור זעם, אבל אשמח לדעת אם מישהו מהקוראים מצא את הנוסחה לשמור על ילדיו. אמנם אני אבא לבת, אבל בטוח שיש כאן גם אבות ואמהות לבנים שלא היו רוצים שבנם יהיה כמו הנערים שתיארתי כאן. האם זה תלוי בחינוך, בסביבת מגורים או אולי בעניין כלכלי משפחתי? אין לי מושג.
זהו, פרקתי.
