את אבולוציית המשחקים לילדים אפשר לפרוש בכמה מילים בודדות, אבל אני צריך להצדיק את הטור השבועי ולכן אלך על המשנה הארוכה יותר. לסקרנים שבינינו, הפירוט הקצר לאבולוציה הנ”ל הוא מצעצוע לא ממונע לצעצוע ממונע. זה קצת כמו שמחלקים את החיים לפני המצאת הגלגל ולאחריה, אז אני מחלק אותם לתקופה שלפני המצאת המנוע החשמלי והלבשתו על כל צעצוע שנוצר אי פעם ולאחריה.
אצלנו כמו אצל רבים זה התחיל מצעצוע הליכון שעוזר לילדה לעמוד ולצעוד את צעדיה הראשונים, לאחר מכן עברנו לבימבה קטנה, כשזה לא הספיק אז קנינו לה ג’וק שזה כמו בימבה אבל למתקדמים, ולבסוף נכנענו והבאנו לה אופנוע חשמלי קטן המיועד לגילאי 3-2. הדבר הזה נוסע במהירות של 0 קמ”ש, אבל בשביל ילדה בת שנתיים שלא יודע לעצור או לכוון מדובר באופנוע כבד, לא פחות. את נסיעת המבחן הראשונה ערכנו בפארק רחב ידיים עם המון מקום לתמרון, ובכל זאת הספיקה שנייה אחת של חוסר תשומת לב כדי שהילדה תתנגש בעצם בלתי מזוהה ותתהפך. אבל ילדים הם מדענים אמיצים, ואחרי שתי נשיקות היא חזרה לרכב כאילו מדובר בנהגת פורמולה 1.
אם כבר עכשיו הגעתי לכלי ממונע אז לא רחוק היום שבו אקנה לה את הכלי המוזר ההוא על שני גלגלים, ומשם לאופניים חשמליים משודרגים עם מנוע פרוץ למהירות גבוהה יותר. מצד אחד אני נגד כל הכלים האלו ומאמין שילד צריך ללמוד לפדל לפני שהוא לומד לתת גז, אבל מצד שני אני מעדיף שהילדה שלי תלמד לשלוט על הצעצועים האלו מאשר שאיזה ילד שאני לא מכיר ירכיב אותה.
רוצים להישאר מעודכנים?
עולם הצעצועים השתנה ללא היכר מאז שאני הייתי ילד, ואפילו מאז שאחי הקטן (שעליו שמרתי במשך רוב ימי חיי) היה ילד. בתקופתי נהנינו להרכיב פאזל, התלהבנו מקוביות, קראנו ספר לפני שינה וגולת הכותרת היתה משחקי כדור, מחוץ לבית כמובן. אחי שצעיר ממני בתשע שנים כבר גדל לתוך תקופת המחשבים, אבל עדיין יצא לרכוב על אופניים כשרצה להגיע מנקודה לנקודה. הילדה שלי גדלה בעידן הסלולר, ואני יודע שהיא תיעזר בכל דבר אפשרי כדי להגיע ממקום אחד למקום אחר, רק שזה לא יהיה באמצעות רגליה, שלא לדבר על תחבורה ציבורית רחמנא לצלן. הרצון שלנו להגן על הילדים שלנו הוא זה שהופך אותם למפונקים, כי הרי לא ניקח סיכון שהילדה תחזור באוטובוס מבילוי או תוציא את הכלב לטיול בשכונה בשעות הערב. אני רואה מה קורה סביבי ואיך כולן הן נסיכות קטנות וכולם הם נסיכים קטנים, שפשוט חייבים הסעת VIP, רק שחלילה לא ישנאו אותנו – ההורים. הרבה מאוד הורים כבר הפכו לזרוע הביצועית של ילדיהם והספיקו לשכוח מה זה להעמיד ילד במקומו.
אולי אין לי זכות לדבר כי אני לא יודע מה זה גיל התבגרות כבר בגיל 9, אבל אני כן מתמודד עם גיל שנתיים שהוא מפונק לא פחות והרבה פעמים נכנע לבכי או לצעקה במקום לעמוד על שלי. כך מצאתי את עצמי קונה לה אופנוע חשמלי רק מפני שיום לפני כן היא ראתה כזה אצל זוג חברים, וחס וחלילה שלה לא יהיה גם אחד כזה.
חדר המשחקים שלה נראה כמו ג’ימבורי שאט אט עובר מטמורפוזה למשחקייה אלקטרונית מתקדמת, והיא רק בת שנתיים. כל בובה מגיעה עם אורות צבעוניים, עם רמקולים ועם שלט שמפעיל את כל הסיפור. מה כבר קרה לבובות האלו שהיינו נלחמים איתן במשך שעה רק כדי להעמיד אותן ישר? אין ספק שכיום לקנות צעצוע זה כבר לא סיפור.
