כל הנחלים זורמים לים ורק אני זורם לקאנטרי קלאב. הקיץ הגיע באופן רשמי, ואני כבר התחלתי לפנטז על מנוי קיץ משפחתי לקאנטרי קלאב עם בריכה לקטנים, ג’קוזי למבוגרים, סאונה לזקנים וקפיטריה לרעבים. הרי מה יותר טוב מאשר לשבת על דשא, לתפוס צבע ולחזור הביתה בלי גרגר אחד של חול, ואפילו רחוצים ונקיים אחרי מקלחת טובה במלתחות, אם האשה מאשרת כמובן.
אבל בזמן שבדקתי איך אני עושה קומבינה למחיר מוזל בקאנטרי, אשתי ביטלה את הרעיון שלי על הסף. “זה צפוף, זה מזוהם, זה יקר, זה מלא זקנים ואני מעדיפה משהו אחר”, היא אמרה. “אוקיי, אז על מה חשבת?”, שאלתי. “על הים”, היא ענתה. אז במקום להיות במקום נעים עם אופציה למיזוג אוויר ולמים קרים, מצאתי את עצמי רב עם משפחות על סככה בחוף ים צפוף, רועש ומזוהם. טוב אולי לא מזוהם, אבל גם לא חוף כמו בתאילנד עם שלושה גוונים שונים של חול.
האמת היא שגם אם הייתי רוצה להתלונן ולהעכיר את האווירה לא יכולתי כי הילדה נהנתה יותר מדי וקשה לי לא לזרום איתה. אז בנינו ביחד ארמונות בחול, הקפצתי אותה מעל הגלים הקטנים, אספנו צדפים, רדפנו אחרי כלבים זרים והתמלאנו בחול בכל החורים, וחוזר חלילה. אשתי ניצלה את כאבי הגב שלה ואת הידבקותה של הילדה לאבא, ושכבה לתפוס צבע. אני נשכבתי כדי שהקטנה תוכל לכסות אותי בחול מכף רגל ועד ראש.
אחרי שעה וחצי בערך שבה גמאתי חמישה ק”מ ברדיוס של 50 מטר, חשבתי שהגיע הזמן ללכת, אז הערתי את האשה בעדינות והתחלנו לאסוף את הדברים. אבל אני מתכנן תוכניות ואלוהים מריץ על בדיחות, כי באותו הרגע הגיעו משום מקום זוג חברים עם הילדות הקטנות שלהם. הבנתי מיד שאני חייב לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש על כך שהגיע הזמן ללכת הביתה, ולכן התקדמתי כמה צעדים משמעותיים לעבר המלתחות עד שהרגשתי יד מושכת אותי אחורה. למזלו של אותו בחור, הוא החזיק בידו השנייה בירה קרה, וזה שכנע אותי להישאר עוד קצת. הם גם הביאו כיסאות ים מתקפלים, כך שאם עד עכשיו ישבתי על מחצלת כאילו הייתי על טריפ בהודו, עכשיו יכולתי לשבת בנוח.
רוצים להישאר מעודכנים?
קיבלתי חמש דקות בדיוק של שקט עם בירה בצל עד שהילדה שלחה אותי למשימת חיי. היא ביקשה שאכין לה בריכה באמצע החול כמו של הילדים ליד, ולשם כך ניצלתי את כל האביזרים בצידנית שהיו יכולים לסייע – החל בבקבוק מים קרים וכלה בקופסת פירות ריקה. לבסוף הבריכה הייתה מוכנה אבל לא מלאה במים, אז נאלצתי ללכת 240 פעם (בלי להגזים) עם דלי צעצוע עד שמילאתי אותה לשביעות רצונם של העוללים. לפחות את הספורט שלי עשיתי.
ואז, כשחשבתי שהחלק הקשה כבר מאחורי, הגיע שלב הניקיונות לפני העלייה לרכב. אסכם בקצרה ואומר לכם שמעולם לא הותשתי כך. מסע השכנועים לצאת מבריכת החול המאולתרת המשיך במסע כומתה עם ילדה בוכייה על הכתפיים ששוקלת כמו שק חול, והסתיים במסע של זיכוך וטיהור במקלחת חוף שמתיזה משהו כמו שתי טיפות מים לדקה.
אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי שרוף וחבול במזגן של הרכב רק כדי לגלות ששכחתי את הכפכפים של הקטנה בחול. אבל לפחות דבר טוב אחד יצא מהים הזה, והוא שהילדה נרדמה תוך שנייה בכיסא של הרכב למשך שלוש שעות שלמות של שינה נטולת דאגות והצקות. אבל אחרי כל עלייה מגיעה ירידה, וזו הגיעה בשעה 20:00 כשהילדה התעוררה באנרגיות שיא. סיוט.
