כשתקראו את השורות האלו הן יהיו כבר חדשות ישנות, כי כמו שרובכם יודעים ריאל מדריד זכתה בתואר אלופת אירופה במשחק שכונה “משחק הדמעות”. האמת היא שאני לגמרי מזדהה עם הכינוי הזה כי עד שיצאתי לראות את המשחק היו הרבה דמעות בבית.
זה התחיל בעוד יום שבת רגילה בים, וכנראה שבטור בשבוע שעבר יצרתי נבואה שהגשימה את עצמה, כי רצה הגורל והפעם הים באמת היה מזוהם והמציל אסר להיכנס למים – דבר שהוביל להרבה דמעות מצד הקטנה. אחר כך המשכנו לארוחת צהריים במסעדה שלא מסכימה להכניס כלבים אבל אין לה בעיה עם כמויות של חול במכנסיים. הכל היה טעים וטוב עד שהגיע החשבון, ואז אני התחלתי עם הדמעות. אחרי ששבענו ודמענו, המשכנו הביתה, שם התחוללה דרמה קורעת לב בשם “דמעות במקלחת”. אם יש משהו שאני לא מבין אצל ילדים זה את חוסר הרצון שלהם להיכנס לאמבטיה ואת חוסר הרצון הקיצוני יותר שלהם לצאת מהאמבטיה.
אחרי המקלחות השעה היתה 18:00 בערב, וכל מה שעמד לנגד עיני זה איך אני משלב אימון עם פס מהאשה כדי לראות את המשחק מחוץ לבית. כל מה שעניין את אשתי זה איך להשאיר את הילדה ערה לעוד שעה וחצי לפחות כדי שהיא תיכנס לשנת לילה מלאה. אז לקחתי על עצמי את המשימה כדי לצאת בעל מתחשב ואבא מדהים, בזמן שאני מונע בכלל מסיבות אישיות לגמרי. לצערי אשתי לא הסכימה להפעלה עם עזרים דיגיטליים, אז מצאתי את עצמי במסיבת תה ספונטנית עם הילדה ועם הכלבה אצלה בחדר. אחרי רבע שעה של ישיבה בגובה אפס וזריקת כוסות תה על אבא, כי זה מצחיק משום מה, התרוממתי בקול נאקה שבורה עם דמעות בעיניים – נתפס לי הגב.
רוצים להישאר מעודכנים?
על אימון כבר אין מה לדבר, אבל למשחק יש עוד סיכוי אם רק אעשה מקלחת חמה ואתמרח בכמויות מסחריות של וולטרן. סחבתי עוד חצי שעה של סבל ונכנסתי למיטה עם הקטנה, שלמזלי נרדמה תוך זמן קצר יחסית של יללות ובכי מתפנק. אחרי שהתיישרתי קלות, התלבשתי ועמדתי לצאת, כשאשתי הפתיעה עם הזמנה לראות את המשחק עם זוג חברים באיזה פאב. מבחינתי זו היתה הזדמנות להרוג שני ציפורים במכה אחת – גם לראות את המשחק וגם לנקב בכרטיסיית הדייטים שלי עם האשה. אז ביטלתי את המפגש עם החבר שגם ככה לא מת על כדורגל וחיכיתי לאשה שתתארגן. חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי עוד קצת, עד שלבסוף קיבלתי אישור לצאת ולאסוף את חמותי שהספיקה גם היא להתארגן לבייביסיטר.
סיפור ארוך בקצרה – פספסתי מחצית שלמה. משחק הדמעות, כבר אמרתי? תוסיפו לכך את זה שאני לא אוהד של ריאל מדריד וגם לא כזה מת על ליברפול, תוסיפו לזה את זה שניסיתי לראשונה בירה תוצרת הארץ ולא אהבתי כלל, תוסיפו לכך את זה שלא הספקתי לאכול מהשניצלונים שהזמנו כי בדיוק קמתי לשירותים, ותוסיפו לכך את זה שהייתי צריך להחזיר את חמותי הביתה בשעה 1:00 בלילה, וקיבלתם מספיק סיבות לדמעות במשך שבוע.
לסיכום, היה ערב מרגש רווי פציעות, אכזבות, דרמות, מתח, עצבים, לחץ והפתעות, או כמו שאני נוהג לקרוא לו – מוצ”ש רגיל לחלוטין.
