תקופת הניסיון שלי כאב יחיד הסתיימה לה לאחר עשרה ימים מאתגרים במיוחד. אלו היו ימים של אושר עילאי עם רגעי משבר, ימים של חיבור מטורף עם ניסיונות כושלים לקצת ריחוק, ימים של אהבה בלתי תלויה בדבר עם לילות כמעט לבנים. עכשיו אני יכול לומר בביטחון שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, ואין ספק שהתחשלתי כאדם וכאבא. אם בסוף התקופה הצלחתי להתמודד עם הדבר היחיד שנמנעתי ממנו עד כה, זה אומר שעמדתי במשימה. הדבר הזה, דרך אגב, הוא קוקיות בשיער.
לא חשבתי שאוכל לאהוב את הילדה שלי יותר ממה שאהבתי עד התקופה הזו, אבל כנראה שתקופה ארוכה של אחד על אחת חיזקה את הרגש ההדדי בינינו. כמובן שלא יכולתי לסחוב עוד יום אחד לבד בלי אמא כי זה קשה בטירוף, וברגע שאספתי אותה משדה התעופה הרגשתי תחושת הקלה מטורפת – זהו, האחריות שוב מתחלקת שווה בשווה.
הטיסה שלה נחתה בלילה שבין שישי לשבת, ואחרי חצי שעה של סיבובים בטרמינל 3 הבנתי איפה מחנים לטווח הקצר ועברתי בלי בדיקה ביטחונית בכלל – דבר שדי מדאיג אותי כי אם אני מגיע לנמל תעופה בלי מזוודה אני אמור להיות החשוד העיקרי. ואם תוסיפו לזה את העבודה שהתנדנדתי פנימה עם עיניים נפוחות קיבלתם מחדל בטחוני חמור. כשהבטתי בלוח הטיסות ראיתי שהנחיתה מתעכבת בחצי שעה והבנתי שיש לי שעה לשרוף באולם מקבלי הפנים. רק אומר לכם שחבל שלא הגעתי עם לפטופ כי יכולתי לכתוב ספר שלם על הסיטואציות העדינות בין אנשים זרים עם מכנה משותף של המתנה לקרובים. זה התחיל כמו שיחות כלא של “על מה אתה פה?” והמשיך בשיחות סלון על פוליטיקה ועל ביטחון. היו שם תיירים שנכנסו לארץ עם חיוך גדול על הפרצוף, וכולי תקווה שהוא לא יימחק גם בטיסה בחזרה. היו שם חבר’ה צעירים שחזרו מטיול ארוך במזרח עם תיקים ענקיים ועם מבט אבוד בעיניים. היו שם משפחות שחיכו לאמא או לאבא, ואנשים בודדים שחיכו לאהוב או לאהובה. אבל כמוני לא היו הרבה – כאלה שמחכים לאשה שתחזור ותציל אותם מעייפות מצטברת.
רוצים להישאר מעודכנים?
כשראיתי את כל התצוגות המרהיבות שהממתינים הכינו לנוחתים שלהם די התבאסתי על עצמי שלא קניתי איזה בלון או שלט “ברוכה הבאה”. כל מה שהיה לי בידיים זה שני ציורים לא ברורים שהילדה קשקשה לאמא שלה לכבוד החזרה, אבל דמעות ההתרגשות בעיניה של אשתי הבהירו לי שלא צריך יותר מזה.
אחרי שהתרגשנו והתחבקנו כמו ילדים בנשיקה הראשונה, רבתי עם המזוודה במדרגות הנעות ובמשך כל הדרך אל החניון בקומה העליונה. בזמן הזה אשתי התעדכנה ועדכנה בנייד שלה. עלינו על כביש 6 ויצאנו אל הדרך הארוכה הביתה, שבה קיוויתי שהאשה תתפוס תנומה. מסתבר שהג’ט לג פעל בכל הכוח, וכך מצאתי את עצמי במשך שעה ורבע מספר על עשרת הימים האחרונים עם הילדה ושומע על עשרת הימים שלה אצל המשפחה במיאמי. בחיים שלי לא דיברתי או הקשבתי כל כך הרבה.
בשעה 2:30 בלילה הגענו הביתה, ובתזמון מושלם הילדה התעוררה לבקש מים וראתה אמא שלה בפעם הראשונה אחרי זמן רב. זה אולי לא נשמע לכם כמו משהו להתרגש ממנו, אבל הרגע האינטימי הזה באישון לילה הפך לי את הבטן מהתרגשות. נראה לי שגם אני אעלם לשבועיים בשביל לחוות רגע כזה.
