מהקעקוע הראשון שעשיתי בגיל 19, אנשים סביבי תמיד שאלו “מה תעשה כשתהיה סבא?”, ואני תמיד עניתי שאהיה סבא מגניב. היום אני אבא, והקעקוע מגיל 19 רק הלך וגדל. אני אמנם עדיין לא נחשב אבא מגניב, אבל אני בהחלט לא מרגיש שעשיתי טעות. הילדה נחשפת לקעקועים שלי כמעט בכל יום, וזה פשוט הפך למראה טבעי מבחינתה. עד כדי כך טבעי שהיא רואה אותי כדף ציור, ומדי פעם היא רוצה להוסיף עלי ציורים משלה. כמובן שאני מרשה לה להתקרב אלי רק עם טוש מחיק, כי עד כמה שאני אוהב אותה, ציירת מדופלמת היא לא.
נושא הקעקועים הוא רגיש מאוד אצלי, ומבחינתי מדובר ביצירת אמנות לכל דבר. זה אמנם מתנגש עם הדת היהודית, אבל מאז ומעולם לא ייחסתי חשיבות רבה לדת ולסממניה החיצוניים. אני חושב באמת ובתמים שלכל אדם קיימת הזכות להתקשט כראות עיניו, כל עוד זה לא פוגע בחוק או בחופש הפרט של אדם אחר. בדרך הזו אני מנסה גם לגדל את ילדתי – שתאהב את השונה ושתפתח את הראש לכמה שיותר כיווני חשיבה ויצירה. כך למשל תמצאו אצלנו בבית בובות כהות עור, ברבי על כיסא גלגלים, צעצועים יד שנייה וספרי ילדים שהם לאו דווקא רבי מכר.
אותה הסביבה שהציקה אז ממשיכה להציק גם היום, אבל השאלות נושאות אופי אחר, כמו למשל “האם תסכים לילדה לעשות קעקוע?”. והתשובה שלי היא “בטח!”. כשהיא תגיע לגיל 18 אשמח אם היא תתייעץ איתי, ואפילו אלך איתה ביחד למקעקע/ת. גם אם הייתי נגד קעקועים לא צריך להיות גאון גדול להבין שלא כדאי ללכת נגד רצון הילדים בדברים מסוימים. אם למדתי משהו אחד מאבא שלי זה שבן אדם צריך לבחור את המלחמות שלו, ומי כמונו ההורים יודע שלא חסרות סיבות למלחמות עם הילדים שלנו, ולא משנה באיזה גיל.
רוצים להישאר מעודכנים?
בימים אלה אני מתכנן להמשיך את הקעקוע שלי בצורה שגם תזכיר לי אותה. אני אמנם אוהב קעקועים, אבל פחות מתחבר לקעקועים עם שמות הילדים או עם התמונה שלהן. אין לי בעיה עם מי שבוחר להתקעקע כך, אבל אני מעדיף סימבוליקה נסתרת, משהו שרק אני אבין אותו. הלוואי והייתי יכול לקחת אותה איתי, אבל יש גבול לחופש שניתן לחשוף אליו ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים. ומכון קעקועים הוא לא מקום לקחת אליו תינוקת.
אם פעם לא הייתי מהסס לטוס לארץ רחוקה בשביל להתקעקע, היום אני מחפש אלטרנטיבות קרובות לבית, כאשר אפילו תל אביב נחשבת רחוקה ועניין מורכב ליישום. לצערי, עדיין לא נתקלתי במקעקעים טובים בעיר (אם לשפוט לפי עבודות שבוצעו על עורותיהם של מכרי), אבל אין ספק שתופעת הקעקועים צוברת תאוצה, ויותר ויותר מקעקעים חדשים פותחים מכונים בחיפה ובצפון. אלא שמקעקע טוב לא מחליפים, בדיוק כמו שלא מחליפים ספר קבוע או משקה אהוב. זה מותיר אותי עם דילמה קשה – האם לנסוע לתל אביב ולהתקעקע על חשבון שעות עבודה ושעות חופש או לנסות להתקעקע כאן בעיר?
לא משנה מה אחליט, מה שיקבע אם התוצאה היא מוצלחת או לא זה רק התגובה על פניה של הילדה שלי. אם היא תחייך ותרצה להמשיך לצייר אז מדובר בקעקוע מוצלח. אם היא תבקש מגבון כדי למחוק ולצייר חדש הרי שזהו כישלון חרוץ.
