האמהות שינתה לי את סדרי העדיפויות ואת הדרכים שבהן אני פועלת. היא לקחה ממני הרגלים ישנים, הוסיפה לי קולות אמהיים והתנהגויות שתמיד נשבעתי שאעשה אחרת או שלא אעשה בכלל, מחקה לי את הזיכרון והשאירה אותי עם טפשת. אבל יש כמה דברים שאף אחד לא יוכל לקחת ממני – את ההיסטוריה, את ההיסטריה ואת חלקי בעלילות הדר עליון. הדר בשבילי היא שכונה מלאה בסיפורים, באופי, ביופי ובהרגשת שייכות. נכון, בזמנו לא הבנתי למה הורים עוזבים אותה, ועכשיו, כשאני בצד השני (פיזית וסטטוסית), אני מבינה את הקשיים, אבל בשורה תחתונה – זו שכונה שתמיד יהיה לה מה להציע ותארח את כל מי שיחפוץ בכך.
פסטיבל חתכים שקיימנו בשבוע שעבר ריכז עשרות אמנים מוכשרים ופיזר את היצירות ואת האנשים לאורכה ולרוחבה של העיר. אותי הציבו, איך לא, בטריטוריה שלי – באזור מסדה, וכמובן שגם בעיר התחתית שבשנים האחרונות תופסת מקום נכבד בחיי. מהקולות, מהפוסטים, מהתמונות ומהמבקרים הבנתי שכולם ממש נהנו. המסע שלקחנו אותם – אל תוך עולמם של האמנים – היה מעניין, חווייתי ושונה. הדהים אותי בכל פעם מחדש לגלות מהיכן התאספו להם האנשים – מודיעין, קרית אונו, באר שבע ואפילו מדינת תל אביב. זהו כוחו של פייסבוק. לראשונה זכיתי להכיר את השכונה מזווית של זרים שעצרו בכל פינה לא מתוכננת, שאלו שאלות וצילמו תמונות.
אני כבר רגילה, ולכן לא מציצה לבניינים ולסמטאות, לא הופכת כל אבן ולא מזהה ציורי קיר חדשים. קצת עצוב לי שהתרגלתי, אבל אני מודה על כך שהזרים האירו את עיני. מצחיק שהקבוצה שלי ידעה לזהות אמנים מעבודות שנתקלנו בהן לאורך המסלול עוד לפני שאני קלטתי אותן, והכל בזכות ההיכרות שעשיתי להם איתן חצי שעה קודם לכן. גיליתי את מסדה מחדש, את הפינות החדשות והמתחדשות, את הזיכרונות שחרותים בנוף. התאהבתי ברעיון של הסיור ובמיוחד בגישה של להיות תייר בכל מקום, גם אם זו השכונה שלך, להרים את העיניים, להיות סקרנים ולא להיתקע בטלפון הנייד.
לפני שנה וחצי, כשלביא נולד, תהיתי אם גם אותו אשאב לעולם החשוף ונטול הפרטיות שלי. הרי לפרסם את התינוק זה בעייתי, זה עין הרע, זה מנחוס, ואני עלולה להיות חשופה לתביעה ממנו כשיגדל. כשחזרנו מבית החולים התרסקתי בסלון ולביא נרדם לי על הכתף, ומה שהאיר אותנו היה הלפטופ. למי שתוהה מדוע המחשב שלי היה פתוח, הסיבה לכך היתה שהייתי נאמנה לטור ומיהרתי לכתוב לכם עדכונים טרום הלידה. אריק, כיאה לצלם מוכשר, מיד זיהה את הפוטנציאל של התמונה ותפס את הרגע. יום לאחר מכן, כשראיתי את התמונה, נפל לי האסימון. גירד לי יותר מדי באצבעות בשביל שאשמור את כל האושר הזה לעצמי, וכנראה שלביא הולך להתלוות אלי למסע בסוף עידן הפרטיות. כבר באותו השבוע כיכב הצילום בעיתון. כשהאמן דורון וולף ראה אותו הוא פנה אלי וביקש לצייר ציור בהשארת הצילום, שכן הצילום מתחבר לו לקונספט של עבודות שהוא עמל עליו כבר תקופה. כמובן שהסכמתי. הרי מה רע בלהיות מונצחת בעוד פורמט כה אמנותי? במשך שנה היינו אצל דורון בבית, לא פיזית כמובן, אבל בתוך ציור בהתהוות.
את המסלול של חתכים ביום הראשון חתמתי בסטודיו הפתוח של וולף והופתעתי לראות לראשונה את יצירת האמנות שאנחנו מככבים בה. זו היתה הפתעת ההפתעות מבחינתי והיא השאירה אותי בפה פעור, מתרגשת כמו ילדה קטנה. מסתבר שגם אשה סחוטה עם תינוק בן יומו מוארים מלפ טופ פתוח על קובץ וורד – זו אמנות.
