בכיתה ז’, כשהמורה לספרות ביקשה שנקרא ספר ושלחה אותנו לעשות עליו עבודת כתיבה, חזרתי לכיתה עם סצנה מסרט במקום עם חיבור. אספתי כמה חברים, הפכתי את הבית ללוקיישן מהסרטים, צילמתי במצלמת הווידאו הישנה שאבא קנה לי, וערכתי את הסרט באמצעות שני מכשירי וידאו.
בספרים ובסיפורים יש קסם כזה, שכל אחד יכול לקחת את המילים ואת הדמויות לעולם הדמיון שלו ולצבוע אותם בצבעים שיבחר. רגעי הקסם שלי היו כשהייתי ממחיזה או מצלמת. ובמילים אחרות – ממחישה את ולא מדברת או כותבת על.
האמונה שלי על כך שאמנות תביא לשינוי היתה תמיד אמונה גדולה, והמסלול שבו בחרתי (בדיעבד) לאורך השנים אפשר לי לתעד, לשתף ולהשפיע בצורה כזאת או אחרת. ובגלל שאין בעיר מוסדות חינוך משובחים לתיאטרון או לקולנוע עזבתי את חיפה, אבל גם שם, בניכר, תמיד הייתי חיפאית. וכמובן שחזרתי אליה.
בערך פעם ביום אני נשאלת “מה, עדיין לא עזבת את חיפה?”, ואל התהייה הזאת מצטרפת התוכחה ולפיה “זו לא תקופה טובה לגור בעיר”. מעניין שתמיד זו לא תקופה טובה לגור בעיר. כרווקה – כל הגברים השווים במרכז; כהריונית – בחיפה נולדים תינוקות עם ראש קטן; כשחקנית – כל העבודות והקשרים הם בתל אביב; ואם מדברים על פרנסה – שם נמצא הכסף הגדול. בקיצור, הרגו לי את העיר, אבל אני תמיד מצאתי את דרכי בחיפה.
וכך הסתבר שלא רק כל היפות הן מחיפה, גם גברים אפשר למצוא אצלנו. בינינו, כל האקסים שלי הם חיפאים, וגם את אריק מצאתי כאן. לא הייתי צריכה להרחיק. כהריונית לא דאגתי לרגע שייצא לי תינוק עם ראש קטן (רק בלידה עצמה קיוויתי שכך יהיה…), ולגבי משחק וקריירה – בניגוד לתל אביב, כאן לא כל אדם שני ברחוב הוא שחקן (או חושב שהוא כזה), וזה משאיר יותר פרנסה בשבילי. בחיפה אפשר לקפוץ לשכן לבקש סוכר ולקבל אותו עם חיוך, להעלות פוסט באמצע הלילה על מישהו שישן ברחוב ומיד תירתם חצי עיר כדי לסדר את העניין, ובאיזו עיר תמצאו שהליכה קצרה לזבל או לתחנת אוטובוס תגרום לטוסיק שלכם להיות מעוצב בגלל (או בזכות) העליות?
אבל, וכמו בכל דבר יש אבל, מאז שלביא פרץ לאוויר העולם התחלתי לפקפק לגבי הרומן שלי עם חיפה. פתאום עניין הזיהום קיבל משקל גדול, וחיפושינו אחר דירה חרגו מהרדיוס של העיר. באיזשהו שלב, כששמנו אותו בכל שני וחמישי (וגם שלישי ורביעי) אצל הסבא והסבתא, הבנו שאי אפשר באמת להתרחק – לא מהם ולא מכל החברים. אז הסכמנו להתפשר על דירה בצד הפחות מזוהם של העיר – שקר כלשהו שיעזור לנו לישון טוב יותר בלילה.
לפני שבוע התקשרו אלי ושאלו אם אסכים להשתתף בקמפיין נגד מיכל האמוניה – עוד צרה “מקומית”. מבחינתי השילוב של קמפיין, נגד ואמוניה, ביחד עם העובדה שהייתי במקרה מתחת לבניין העירייה, היה טוב מדי בכדי שאוכל לוותר עליו.
עליתי לאולפן, לא לפני שדאגתי לקונסילר (אחרי הכל לא ישנתי כבר שנה) והתבקשתי לבחור ציטוטון מתוך דוח הוועדה המקצועית לבחינת נושא האמוניה במפרץ חיפה. זה התחיל כמשהו שבאתי לעשות על הדרך, אבל החוברת שהכילה את הדוח הרגישה כמו שק בטון שהפיל אותי על הרצפה. בלי מטאפורות – התיישבתי על הרצפה ולא יכולתי להפסיק לקרוא. כל משפט היה נורא יותר מקודמו. בסוף הלכתי על המשפט שפותח את הדוח: “אמוניה היא גז רעיל מאוד. חשיפה לריכוז של 0.5 אחוז באוויר גורמת למוות תוך חמש עד עשר דקות. אלה שייחשפו לריכוזים נמוכים יותר אולי לא ימותו מיד, אבל יהיו משותקים ולכן לא יהיו מסוגלים לחלץ את עצמם”.
החזקתי את לביא על הידיים בזמן הצילום. הרגשתי שאני מקריאה לו סיפור. סיפור עם סוף נורא, אבל הפעם ללא אפקטים זולים של עריכה אלא עם משהו הרבה יותר יקר – החיים שלנו. את המשך היום העברתי בהרהורים שהוציאו אותי מפוקוס. חשבתי על כל המאבקים החיפאיים שלנו, על מלחמות ההישרדות שלא רואים את סופן. יומיים אחר כך התבשרנו על כך שבית המשפט הורה לסגור את מיכל האמוניה. זה הרגיש לי כמו ניצחון קטן. טוב, אולי לא ניצחון סופי ומוחץ (ובינינו גם לא משנה), אבל הילדה הקטנה שבי, עם האמונה שאמנות משנה הכל, בחרה להאמין שזה קשור לקמפיין.
