"עשית פיפי? זו נסיעה ארוכה”. לא משנה כמה פעמים היו שולחים אותי לשירותים, איכשהו יצא שהעץ מאחורי תחנת האוטובוס בחדרה היה העץ שאני מרגישה שטיפחתי במשך השנים. הנסיעות לפתח תקוה למשפחה תמיד ריגשו אותי – ליהי ושירן היו בגילי פחות או יותר, וכל מפגש היה נגמר בבכי. לא הסכמנו להיפרד כי זה אף פעם זה לא הרגיש מספיק. כל מפגש הוליד מופע חדש, זיכרון מצחיק או אירוע מרגש. ולמרות זאת, עם השנים התרחקנו. דווקא כשנהיינו עצמאיות, עם רכבים ועם רצונות משלנו, יצא שהחיים בחרו בשבילנו אחרת. תמיד האשמתי את ההורים שלא לוקחים אותנו מספיק והבטחתי שכשנגדל וזה יהיה תלוי בנו נהיה שכנות (ביומיים שסגדתי למדינת תל אביב – דבר שכמובן עבר חלף לו במהירות הבזק).
אז לא שכנות, לא נפגשות ולא נעליים. אם נרחיק מפתח תקוה, יש לי גם משפחה באמריקה, ממש כמו בסרטים, ואותם זכיתי לפגוש הרבה פחות. כשהייתי קטנה עברנו לשם בעקבות שליחות של אבא, והפעם שלאחריה היתה אי אז בשנות ה-20 שלי. אחת לכמה שנים נפגשנו כולנו, גם הבודניוקים מפתח תקוה, כדי לפגוש את הדודים מאמריקה, היינו מחליפים חוויות ואני החלפתי הבטחות שנתראה יותר. מפה לשם יצא שפתח תקוה ואמריקה נראו לי כמו נקודה רחוקה במפה.
ג’ייסון, שביקר בארץ כרווק, כחייל, כסטודנט ועם אהובת לבו, חזר השבוע לחגוג לבנו אוון בר מצווה קלאסית בכותל. "החלום האמריקאי-יהודי", כמעט כמו החלום שלי, רק עם פחות דולרים ועם אקשן של ירושלים ולא של הוליווד. כל אחד והחלום שלו. כמובן שההזמנה לחגיגה היתה לכל בני המשפחה, רק שהפעם לבני המשפחה – וגם לי כמובן – נולדו עוד ועוד ילדים. הייתי בטוחה שזה יהיה כמו פעם, שכולם יתייצבו ושהמעגל יתרחב, אבל בפועל הפחד להביא ילדים לירושלים גבר על כל רצון של חגיגה ושיתוף, וכך יצא שאריק ואני היינו היחידים שהגענו עם הילד. כנראה שאיומי ירושלים חלפו מעלינו והיינו אפופים שאננות, אחרת אין לי הסבר הגיוני אחר לחניה המושלמת שמצאתי בכניסה לכותל (בסילוואן) ותהיתי איך אף אחד אחר לא חטף אותה.
ג’ייסון התרגש כל כך, וכשנתנו לי לקחת חלק בטקס עצמו אפילו אני התרגשתי. שמחתי לראות שחשוב לו לראות את כולנו ביחד ושאני לא האובססיבית היחידה בעניין הזה. שמחתי שהוא העלה את הנקודה ש"משפחה היא ערך עליון", ובפתקים שטמנתי בכותל ביקשתי להקנות לדור החדש של המשפחה את המשפחתיות שהיתה לנו. כמובן שחילקתי את כל הבקשות שלי לכמה פתקים שאותם העברתי גם לאריק וללביא שדחפו לסדקים הכי שווים של הכותל. אריק בגדול פחות מאמין, אבל הוא מאמין שאם הוא לא ישתף איתי פעולה אז שום עזרה מהכותל לא תעזור לו מולי, וכך הסכמנו שארוויח גם את הבקשות שלו וגם את שלי.
היה משהו מרגש מאוד בכך שסוף סוף המשפחה הרחוקה זכתה להכיר את הילד שלי. מהילדה ההיפרית שהייתי הפכתי פתאום לאמא, בשולחן של הגדולים. את המשך השבוע העברתי ב"לדוג" בני משפחה ולעשות יום כיף עם כל אחד מהם. אני זוכרת עד כמה כילדה המפגשים הללו היו חשובים לי, ואת המפגשים שיצרתי השבוע אפף חום בלב (ולא ממזג האוויר המשוגע). לביא כמובן לא ממש התייחס לנוכחות המרשימה של בני הדודים, שגם הם פחות או יותר בגילו, אבל אייל ורוי לגמרי יהיו הליהי ושירן שלו. גם אם אצטרך לנסוע לפתח תקוה ולהרצליה בכל שבת שנייה ולעצור בדרך ליד העץ שבחדרה.
