יש כאלה שצמים ביום של חתונה כדי לטרוף את האוכל באירוע. אני צמה בשביל הקינוחים. אם היו שואלים אותי מה הייתי לוקחת לאי בודד, התשובה שלי כנראה היתה חבילת טובלרון לבן ענקית. בכל מסעדה אני מכירה את כל הקינוחים בעל פה לפי מידת המתיקות והמרכיבים, ואין יום שעובר בלי שאחסל חבילה כזאת או אחרת של משהו מתוק. כשאני עצבנית? משהו מתוק. כשאני שמחה? חגיגה מתוקה. כשאני עייפה? סוכר חובה. כשאני מאוהבת או מאוכזבת? קופסה שלמה גלידה.
באמת שניסיתי כבר הכל. אולי לא הגעתי למכוני גמילה, אבל זה כי עמוק בפנים קשה לי לשחרר את האהבה שלי למתוק. “מה עדיף לך – מידה 36 או גלידה, חמש דקות של הנאה או חמש שעות של זיעה במכון?” – אתם יכולים לנחש מהי התשובה שלי לשאלות האלה. המודעות שלי לבעיה היא כבר בבחינת צעד ראשון, אבל כמו בכל מסע, יש לפחות פסק זמן אחד (תרתי משמע), ועכשיו אני מחפשת דרך שתצליח להעלים במטה של קסם את הדחף שלי למתוק. ועד שאמצא אותה הצטיידתי לחיפושים עם כל מיני נשנושונים.
אמא שלי נהגה תמיד “לברך” אותי “הלוואי שייצא לך ילד כמוך”, והיא לא התכוונה לחיוך הכובש או ליצירתיות שלי. אני חרדה מהיום שבו לביא יתחיל להיות חכמולוג, אידיאולוג, קרמינולוג ובקיצור – ערסולוג. אני מבינה שחלק מהעניין הוא גנטי ולא משנה מה או כמה אתפלל שלא, הוא ייקח ממני דברים וגם ישדרג אותם.
אחד מהדברים שהכי לא בא לי להוריש לו זה החולשה שלי למתוקים. זה, וגם את ההיפריות שלי. כשחושבים על זה, אולי יש קשר בין השניים? ביום שבו נכנסתי להיריון הבטחנו אריק ואני שכאשר לביא ייוולד לא יהיה יותר מתוק בבית. סוכר הוא כמו סמים לתינוק- נגעת נסעת. זה לא טוב לבריאות, זה גרוע לשיניים וזה עולה מהר לראש. אריק השביע אותי ואני אותו שלא משנה מה – לביא לא יצרוך סוכר. מאז אני גונבת מתוקים בסתר.
הגן השכונתי שלי – גן שמואל – מציל אותי. היינה קיוסקפה מושך אליו חבר’ה בגילי, מספק לי את מנת הקפה שלי וגם מחזיק המון אופציות ג’אנקיות כמו בצקים, מתוקים, גלידות ושוקולדים. כולם באזור כבר למדו להכיר את האובססיה שלי, ובעיקר בעל הקיוסק ניר שובר, שמבחינתי הוא “המדרדר”. בשקט בשקט, מאחורי הגב שלי, הוא הגניב ללביא סוכרייה על מקל. אמנם תוך כמה שניות נטרלתי את “הפיגוע”, אבל הזיכרון המתוק מחזיר את לביא בכל יום למקום הפשע שהוא כלל לא ידע על קיומו עד לאותו יום. מבחינתו, עד אז אנשים סתם היו מסתובבים עם מקלות בפה.
השבוע הייתי עם חברה טובה בהיינה, וכשלביא רץ לעבר הדלפק שיתפתי אותה, בעיקר כי הייתי צריכה להסביר את פשר הבכי שלו. היא איפסה אותי ואמרה לי שאם אני לא רוצה ילד שיאכל ממתקים בסתר, יהיה אובססיבי וככל הנראה גם שמן בגלל האיסורים וההתעסקות במתוק, כדאי שאתחיל לצבוע את העולם שלו בעוד צבעים חוץ משחור ולבן. לא יקרה כלום אם הוא ילמד מינונים ויטעם טעמים שונים, וגם לג’אנק יש מקום. אם לא ארפה, התוצאה של הכוונות שלי תהיה הפוכה. חזרתי לשובר יד ביד עם לביא, שמאוד מהר הבין שהוא ניצח הפעם, ובחרנו את הסוכרייה הכי גדולה, בצורת לב. לביא היה מאושר, רץ בין כל האנשים והילדים בגן, צחק וקשקש קשקושים. כנראה שהסוכר עלה לו לראש. ולמרות שאף אחד לא האמין שהוא יסיים את כולה, הוא הוכיח אחרת. כי לביא הוא ילד סוכר, ומגיע לו.
