מי שעוקב אחרי הטור שלי יודע מהי הבחירה האישית שלי: הנקה בכל מחיר. אני בחרתי להניק למרות שכל מכשול שיכול לצוץ ולהפריע עמד בדרכי, או יותר נכון – בדרכנו. האחיזה של לביא היתה לא טובה, האחיזה שלי היתה לא נכונה, סבלתי מכאבים ומקשיים, ולמרות הכל לא ויתרתי. מבחינתי זו היתה הבחירה הקשה יותר והנכונה עוד יותר. נכונה לבריאות שלי ושל לביא, וכן, גם לכיס.
שבוע ההנקה השנתי צוין השבוע, והפעם בסימן “הבחירה שלי”. ארגונים שונים ומשונים ערכו במהלך השבוע אירועים, סדנאות ומפגשים בנושא. בשנה שעברה הייתי חלק מזה מכיוון שנמניתי עם קהילת המניקות, אבל אז, כאשר ללביא מלאה שנה וכשסוף סוף מצאתי את חזיות ההנקה השוות (תותיז), את הבגדים שמאפשרים שליפה קלה (הנקה טובה), את כרית הנקה הכי טובה (Mamasita, שעד היום משמשת לי למיליון ואחד דברים אחרים), הוא לביא בחר בצורה עצמאית להזדכות על הציצי שלי. הייתי בטוחה שאהיה מהנשים האלה שכאשר הבן עם השפם מגיע הן עדיין חולצות שד (כזו אני – קיצונית וטוטלית), אבל קיבלתי ברקס.
ביום אחד הכל השתנה. כמה רציתי להמשיך. כמה קל היה לשלוף, בלי הכנות וניקיונות. ומאז כל ארוחה היא מלחמה – להכין מגוון, להכין טעים, להכין בריא. בעיקר להכין. ונוסף על כך, שהוא יאכל ולא יעשה פוזות. אני לא כזאת גאונה במטבח, ובכל פעם שאני מתעלה על עצמי ומשקיעה לביא בוחר לצום. הייתי נותנת המון כדי לחזור להניק, לפחות ככה חשבתי עד שהתחלתי להרהר על הטור של השבוע. ואז נזכרתי איך היה קשה למצוא בגדים מתאימים ופתרונות להנקה. נזכרתי במשאבה שהצליל שהיא משמיעה כשפותחים אותה עשה לי רע. נזכרתי בשקיות שהייתי שומרת בקנאות, וכשהיינו נותנים אותן ללביא הוא היה שופך או מוותר ושעה של שאיבה היתה הולכת לפח. ופתאום קלטתי את החופש כאשר לא משועבדים להנקה.
אני עדיין זוכרת, וכנראה שלא אשכח, כמה חברות וסתם נשים שלא הכירו אותי הצטרפו למעגל השונאות שלי בכל פעם שפצחתי בעוד מונולוג פרו הנקה שגרם למי שמשתמשות בתחליפים להרגיש אמא סוג ב’. אז אני רוצה לדבר על נושא “הבחירה שלי”. המודעות להנקה היא דבר טוב ונחמד. הנקה מונעת מחלות, גם אצל האם וגם אצל התינוק, זהו החיבור הכי טהור שיש ביניהם, ולחלב יש המון יתרונות. הוא משנה את הרכבו לפי צורכי התינוק, הוא מייצר נוגדים ומגן על התינוק. אבל מנגד, לעתים האמא צריכה תרופות כי ההורמונים שיבשו אותה או אפילו כשהיא סתם חולה. לפעמים האמא עובדת ולא יכולה להרשות לעצמה להניק. ייתכן שהיא מהסובלות, מהמתביישות, מהמתייבשות. אולי התינוק חלילה אלרגי לחלב שלה. אז נכון, אני שמחה שיש פעילות רבה בנושא, אבל בתוך כל זה מישהו הזיז הצדה את אמהות המטרנה.
ברור שכולנו רוצות את הטוב ביותר עבור התינוק שלנו. אבל מה אם הנקה היא לא הדרך? זו בחירה אישית של כל אחת מאיתנו, והבחירה שלנו היא איך להתייחס לזה. אם מישהי שולפת שד בגן ציבורי זה בסדר גמור. זה רחוק מלהיות מיני או פרובוקטיבי, ואם זה לא נוח לכם, אל תסתכלו. אם מישהי שולפת את האבקה הלבנה באותו גן ציבורי, גם אליה אל תזרקו מבט או צקצוק.
זוהי הבחירה שלנו. הדעה שלכם לא חשובה לנו, שמרו אותה לעצמכם. כל אחת מעניקה את המקסימום, ולכל אחת החופש לעשות את הבחירות שלה בעצמה. הנקה או לא הנקה, זו לא השאלה.
