כשאמירה בוזגלו פרסמה שיש אודישנים לפרסומת של מטרנה ושהיא מחפשת אמהות ששולחות את התינוק הראשון שלהן בפעם הראשונה לגן, הרגשתי שזה מתאים ללביא ולי כמו כפפה ליד. כשהתקבלתי הנחתי שנצטלם, נקבל קצת כסף ותהילת עולם, וחמש דקות אחרי כשהכל יעבור אשאר עם קישור באינטרנט למזכרת ועם וי על עוד משימה. בכל זאת, היחידה בבית שלא הופיעה עד היום בפרסומת זו אני.
הקמפיין עוסק באינטואיציה אמהית ובפעם הראשונה של הילד בגן. איילת מנחמי, במאית דוקו מוערכת, התלוותה אלי, ואולי בלי לשים לב, חוץ מלמלא את תפקידה כבמאית היא הכינה אותי לשינוי הכי גדול אצלי מאז שלביא נולד: הפעם הראשונה שבה אני משחררת אותו לזרועותיהם של אחרים. היא שאלה שאלות, ואני נשארתי עם יותר שאלות. פתאום הבנתי מה זה אומר לשחרר, ודיברתי על התחושות, על הפחדים, על היתרונות ועל החסרונות, ואחרי שהקמפיין יצא גיליתי שאני לא לבד. התחושה היתה של חיבוק קבוצתי ענק. בתום הצילומים, כשחתמתי על מסמך שהנפיקה ההפקה, שאלתי מה התאריך והשיבו לי שאנחנו ב־15 באוגוסט.
רק אז נפל לי האסימון שה־1 בספטמבר שלא הפסקתי לדבר עליו נמצא במרחק של שבועיים ממני. וזה כל מה שהעסיק אותי. הפחד מהלא נודע גמר אותי. משפטים כמו “זה גן, לא מלחמת לבנון” עצבנו אותי ממש, כי אחרי הכל זו המלחמה הפרטית שלי נגד עצמי. עמוק בפנים לא רציתי שלביא ילך לגן, רציתי שהוא יישאר איתי.
בלילה שלפני לא הצלחתי להירדם ומחשבות התרוצצו לי בראש – מה יקרה אם לא יהיה לו טוב, ומה יגידו לו אם הוא לא יאכל מהצלחת, ומי אחראי להחליף לו את החיתול, ומי יחבק אותו רגע לפני שהוא יבכה – וכך, בלי לשים לב, השמש עלתה, העיניים נעצמו, ואנחנו התעוררנו באיחור של שעתיים.
אבל הקמפיין לא נגמר. למעשה הוא רק החל. ההוראה שקיבלתי אחרי שהסרטונים הראשונים יצאו היתה לתעד את עצמי בכל השלבים הראשונים של הגן, לתאר בקול את המחשבות ואת הרגשות, כמו בסדרה “מחוברות” רק בגרסה של “משחררות”.
במשך כל חיי צילמתי, שמרתי מזכרות והבטחתי לעצמי לעשות קולאז’ים, אלבומים ועבודות יצירה מתוחכמות, אבל עד היום, חוץ מארגזים מלאים שתופסים מקום בבית ותמונות שתופסות מקום בזיכרון של הנייד, לא באמת עשיתי משהו עד הסוף. עכשיו לראשונה תהיה לי מזכרת אותנטית, מרגשת וכנה מתהליך אישי שלי עם לביא. נכון, אריק צילם גם את הלידה, אבל לא נראה לי שלביא ירצה לראות את הסרטון כשיגדל, וגם נראה לי שאריק לא ירצה לערוך ולעשות אפקטים לחומרים שהוא צילם שם. יש גם משהו בצורת ההפקה הזו שעזר לי לשמור על הבועה המשפחתית, ושעיניים אובייקטיביות יערכו מהצד את מה שהכי מתאים.
בדרך כלל אני מתמודדת עם דברים באמצעות אמנות, ומרוב שנשאבתי לתוך ההפקה, הנחיתה לא היתה כזו כואבת. ידעתי להסתכל על זה מהצד, עלי, להבין שזה בסך הכל יעשה טוב לשנינו, ואת זה אני אומרת רק כי הרגשתי בלב שלם שגן הוא הדבר הנכון לו בשלב הזה. ואם טוב לו אז טוב לי, ואם יש לי יום פנוי אז בכלל נפלא לכולנו.
אז הצלחתי, למרות ואולי בגלל הנתונים שלי, לדגמן אמהות למופת ולקפוץ עם הפרסומת לאנשים ביוטיוב לפני השירים או סתם ברשת. אבל יותר מכל הצלחתי לעבור את הימים הנוראים בשלום ואפילו בחיוך. אולי כי הבנתי שהגן שלו יכול להיות גן העדן שלי – תלוי כמה אני משחררת.
