שנטל כהן בהצגה "שייכת" (צילום: יח"צ)
שנטל כהן בהצגה "שייכת" (צילום: יח"צ)

פשוט להיות

פורסם בתאריך: 16.9.17 18:08

עניין השייכות תמיד העסיק אותי, אולי יותר מדי. גם כשהייתי הפריקית היחידה בשכבה הייתי שייכת לזרם. אולי לא הכי מיינסטרימית, אולי לא הכי מפונפנת, אבל הייתי שייכת. כשהצטרפתי למסגרת כזו או אחרת פחדתי אם אשתלב או לא ואם יאהבו אותי או לא, וגם כשליוויתי את לביא לגן הפחדים הללו צפו ועלו. אמנם לא באותן המידות, אבל הם היו שם: מה יהיה עם לביא? האם הוא יסתדר? איך שאר ההורים יקבלו אותנו? האם תהיה לנו שפה והבנה משותפת או שכל אחד יתכנס בתוך עולמו והמכנה המשותף היחיד יהיה התשלום החודשי לגן?

בסוף השבוע קיבלנו פס מההורים. הם לקחו את לביא ואנחנו לקחנו את הזמן לעצמנו. ניסיתי לחקות את הדס של פעם, הבליינית. בערב אחד הספקתי לאכול בחוץ, להיות במסיבות בעיר תחתית, להצטלם ליד הגרפיטי החדש במדרגות שפינוזה, לעשות לחיים עם חברים שלא ראיתי שנים ולקפוץ לתיאטרון. ובאמצע כל הקרחנה וההוללות הודעתי לאריק ולחברים שהיו איתנו שאני מבינה שהליין אפ האמנותי שלנו השתנה קצת, אבל יש הצגה בשם “שייכת” שהתארחה בעיר ושזו ההזדמנות היחידה אז חייבים ללכת. וגם הייתי חייבת להתנצל כי ראיתי את התגובה על פניהם כשסיפרתי שלא מדובר בקומדיה צבעונית רבת שחקנים אלא בהצגת יחיד שמבוססת על יומניה של אחת מנשותיו של גואל רצון.

נכנסתי לאולם עם סקרנות אדירה לראות איך אלירן כספי מעביר את אמנות הפיתוי ומנגיש אותה לנו, הצופים, שמצקצקים למשמע הסיפורים האלה. בינינו, רוב הצגות היחיד שצפיתי בהן לאחרונה אכזבו אותי מאוד. הצגות יחיד – ואת זה אני מצהירה כשחקנית – הן מאתגרות מאוד, גם לבמאי וגם לשחקן, ועמוק בפנים חששתי שהחברים יהרגו אותי על כך שגררתי אותם בסופ”ש הכיפי להצגה כבדה שעשויה לא טוב.

האורות כבו ולבמה עלתה השחקנית שנטל כהן שכבר מהרגע הראשון תפסה אותי. אני אומרת “שחקנית”, אבל רוב הקהל היה בטוח שמדובר באותה האשה, אם לחמישה ילדים שהביאה אותם לעולם בגיל צעיר מגואל רצון, שאותו היא חלקה עם עוד כמה נשים ועם הרבה ילדים. אריק לא מסתדר עם אשה אחת וילד, אז איך גואל, עם כל הרצון, הסתדר? האמינות של השחקנית אף גרמה לאחד מהגברים בקהל לשאול אותה מה עבר לה בראש כשהצטרפה לקומונה של רצון.

ההצגה היתה מדויקת, חזקה, מטלטלת ורגישה. השחקנית עמדה על הבמה, חשופה, והציגה דמויות מלאות ועולם פנימי עשיר וכאוטי. מהר מאוד הבנתי שלאשה ההיא לא היתה ילדות מאושרת, לא היתה אהבה, והיא הרגישה לא שייכת. כל מבוקשה היה למצוא את מקומה בעולם, שיכירו בה, שיתנו לה מקום, פשוט להיות. ושם, בתוך הכת הזו, עם כל הנשים והילדים והטרור הנפשי, דווקא שם היא מצאה את השקט. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

עד כמה שכת נשמעת כמו תופעה רחוקה, היא הרבה יותר קרובה ונוכחת ממה שכולנו חושבים. זה גרם לי לחזור הביתה ולחשוב על העולם הזה, שבו כולנו נמצאים ברדיפה בלתי נגמרת אחר שייכות, אחר אישור על מי ועל מה שאנחנו, אחר לגיטימציה פשוט להיות. אולי לא באותן הרמות ולא במחיר כבד כל כך, אבל יש לי הרגשה שכל אחד עם עצמו יכול למצוא את המקום הזה.

חרשתי הרבה מסגרות בחיי, אבל כולן היו פרוצות והייתי צריכה לעבוד כדי לקבל (או נכון יותר – לקחת) את מקומי. כשכולם סביבי עבדו בעבודות מסודרות והיו שייכים למסגרת אני הייתי עצמאית. כשכולם סביבי התחתנו והביאו ילדים בגיל צעיר ממני, איכשהו הייתי קצת בולטת, קצת שונה. השבוע, אחרי מחשבות על איפה ההצגה והסיפור נגעו בי, הבנתי כמה המתנה שיצרתי בעצמי – המשפחה הקטנה שלי – היא הבסיס שלי בעולם. לא משנה כמה הכל אצלי שונה, אני שייכת. אני אמא, אני בת זוג, ואני חלק מהמסגרת שהכי מתאימה לי. כל השאר כבר יסתדר.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר