בתחילת כל שנה אני מסתכלת על העבר, בודקת את ההווה וחופרת בעתיד. אני מבטיחה הבטחות, מכינה רשימות, מחפשת את אלה של שנה שעברה (ואף פעם לא מוצאת), מתקדמת לעבר השנה החדשה מלאה בציפייה ובאנרגיות, ובעיקר לא מתנצלת. על שום דבר.
אבל השנה בכל זאת אני צריכה לבקש סליחה מאדם אחד בלבד – מהבן שלי, לביא. אני עושה כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת איך הוא יגיב אליהם, ובטוחה שאני עושה (ועוד אעשה) הרבה טעויות. לא פעם אמרו לי שהוא עוד עלול לתבוע אותי כשיגדל. הוא עוד לא בן שנתיים וכבר הפכתי אותו לפרזנטור של תיקי החתלה, של מטרנה ושל בגדי תינוקות. סביבו נבנה הטור השבועי שלי, הופעות הסטנד אפ שלי נכתבות בהשראתו ובעתיד הלא רחוק גם ספר, ואני מבטיחה לא להשתמש בשם ובתמונות שלו (אבל אין יותר מדי סיכוי שאקיים).
בפוסט שהעליתי בפייסבוק כתבתי בצחוק מהול בכאב ובאמת שאני מבקשת ממנו סליחה. “סליחה לביא”, כך כתבתי, “שמהשנייה הראשונה שיתפתי את החיים שלך, השווצתי באיברים המוצנעים שלך, בעצם בכל דבר, ובהגזמה. סליחה שלא יצרתי לך שגרה. לא לימדתי אותך צבעים וצורות. לא שרתי שירי ערש, ואם כבר שרתי זה היה זיוף נוראי. סליחה שלא הצבתי לך גבולות, אפילו לא במיטה, ואחרי כל כך הרבה נפילות זה נהיה מצחיק, אפילו לך (זה לא מצחיק! גם את זה שכחתי ללמד אותך. אז שתדע). סליחה שהפארקים היו חדרי חזרות, שהיום היה לילה ושהחברים היו גדולים.
סליחה שהבית נראה כמו חנות של שילב במקום להכין לך קצת משחקים עם אופי. סליחה שבכל שני וחמישי חשבנו שאתה אוטיסט כי לא זחלת בזמן ולא דיברת בזמן, ושבשנייה שלא היית איתנו בקשר עין אני כבר חיפשתי מטפלות. וחוץ מזה, מה לי ולזמנים? אז סליחה על כל האיחורים לגן ובחזרה. סליחה שאני משווה אותך לתינוקות אחרים (או יותר נכון – משווה אותם ליצירה שבראתי). סליחה על הקריירה השלמה שבניתי על הגב שלך. וסליחה מראש על כל החפירות, הצרחות, העצבים והאובר דביקות שמחכים לך בהמשך. אני לא מתנצלת על עצמי, לעצמי ובכלל. הפעם אהיה עסוקה בלכוון לעתיד שאבנה נכון יותר במקום לירות על העבר ולבטל אותו במילה סליחה”.
אחת מהתגובות המפתיעות ביותר היתה של חברי אורי שכתב את מכתב התגובה של לביא בעוד 20 שנה. “אמא יקרה”, הוא כתב, “תודה שתיעדת כל רגע שלי – בנות מתות על תמונות ילדות, לכי תביני. תודה שלא יצרת לי שגרה ולא לימדת אותי צבעים. אני חושב מחוץ לקופסה וממציא שמות לדברים, וזה בדיוק מה שהעולם צריך היום (חוץ מאשר בצבא, כולם אומרים לי שהכומתה ה’גופלטית’ היא בכלל סגולה. מטומטמים). אמא, לא זחלתי כי העדפתי לעצור ולחשוב, ולא דיברתי כי לא נתת להשחיל מילה בבית – את פשוט לא עוצרת. הקטע הזה של להשוות בי לאחרים באמת ‘מפריע’, את תמיד נתת לי את התחושה שאני הכי יפה והכי מוצלח מכל הילדים. תשמעי, הקריירה שלך זו את, לא אני. כן, היית אמא דביקה וחופרת, אבל מי בכלל ירצה אמא אחרת. שלך, לביא. נ”ב – אבא צדק, פוסטים ארוכים מראים שאת מה זה זקנה”.
בשבילו זו היתה תגובה לפוסט, בשבילי זה היה שינוי בתפישה. החשיבה השלילית המיותרת הזו במקום לראות את היופי ואת השוני, ליהנות מהם ולא לפחד ללכת בדרך שאותה אני סללתי, כמו כל דבר אחר בחיי. הגיע הזמן להפסיק. תמיד אלתרתי נתיב וחייתי חיים אלטרנטיביים שהוכיחו שאפשר גם אחרת, אז למה עם לביא אני מנסה לצנזר? אולי זה לא כזה גרוע כמו שחשבתי. אז מהיום אני ממשיכה להיות האמא שאני ופשוט אעמוד מאחורי ההחלטה שלי עד הסוף. כמו בכל דבר אחר – אני הולכת עד הסוף.
