לונה פארק במחלקת ילדים
לונה פארק במחלקת ילדים

פסטיבל הסרט הרע

פורסם בתאריך: 21.10.17 12:13

היומן שלי עבד שעות נוספות בחג סוכות, ולא כי אני כזאת פופולרית, אלא שכל הפסטיבלים והאירועים הכי שווים נערכים במקביל ואני חייבת להיות בכולם. ובתוך המרתון הזה, שלביא כמובן התלווה אליו, הוא חטף מכה בראש מהסוג המלחיץ, ומשחקנית/כתבת/חובבת תרבות וסרטים נהייתי אמא במשרה מלאה. התפקיד הראשון היה לחשוש מהגרוע מכל – זעזוע מוח. ואכן, לביא מילא את תפקידו בנאמנות ולהקיא בכל שעתיים. החוויה האחרונה שלי מהמוקד של קופת חולים היתה חוסר זמינות, ועד שענו לי כבר הגעתי למיון. מפה לשם נקנסתי ב־1,000 שקל על הוצאות מיון והבנתי בדרך הקשה את חשיבות ההפניה הטלפונית.

בהתחלה, כמו ילדה טובה וצייתנית, חיכיתי וחיכיתי בשלושה קווים שונים (שלי, של הבית ושל אריק) להפניה המיוחלת, ובמשך יותר מ־20 דקות שלא היה מענה באף אחד מהקווים. מיותר לציין ש־20 דקות בעולמה של אמא עם תינוק מקיא הם הרבה יותר מנצח. “תודה על הסבלנות וסליחה על ההמתנה”. לא נראה לי שהתכוונו לא לזה ולא לזה. ואז, כשסוף סוף נשמע קול אנושי, היא לא הספיקה להציג את עצמה ואני כבר יריתי את כל הדיאגנוזה שלי על לביא. היא כמובן לא דמות סמכותית אלא רק פקידה ששואלת מיליון שאלות שאותן היא תעביר לרופא שיחזור אלי ב”אפליקציה החדשנית והמדהימה” שהתרברבו בה לאורך כל פסקול ההמתנה הבלתי נסבל. אני, שהתרגשתי מהשירות אבל נלחצתי מהמצב, הפסקתי לחכות, ואחרי כמעט שעתיים של המתנה מיותרת יצאנו מהבית למיון, וטוב שכך, כי בדיעבד לא רופא ולא נעליים – לא זכינו לשיחה חוזרת של שום גורם מוסמך.

את הלילה העברנו בהשגחה מקרוב עם רופאים מקסימים שאפילו אני, עם שעות שינה של הורה טרי (כן, אני עדיין טרייה), הייתי בכיף תורמת אותן להם. נראה שהם פשוט תמיד במשמרת. באיזשהו שלב, כשהרוחות וההקאות נרגעו, הודענו לרופאים שאת ההשגחה נמשיך בבית. בכל זאת, בית החולים כרמל הוא שכן שלנו, ועל כל דבר הכי קטן – חמש דקות ואנחנו בתוך המחלקה. לביא נראה סביר, ולרגע באמת האמנו שהכל בסדר ושעסקים כרגיל.

אבל למחרת – שוב הקאות. מוזר. ניסיתי לא להיות מההורים ההיסטריים שרצים על כל הקאה למיון, אבל בהקאה השנייה התנעתי את הרכב ונסעתי לבית החולים. באמצע הנסיעה פתאום נהיה שקט. לביא איבד הכרה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר את הפחד ואת המחשבות שרצו לי בראש. מעולם לא נסעתי מהר כל כך.

בדיעבד גיליתי שלביא זכה בטייטל “המטופל שהכי הדאיג את המערכת”, ולא שהיו לו מעט מתחרים. הימים האחרונים של החופשה הביאו צונאמי של ילדים שנהיו חולים רק מהמחשבה על חזרה ללימודים או שדאגו להתיש את עצמם באטרקציות שהעיר הציעה להם. נדמה היה שכל ילדי חיפה התייצבו במיון.

וכך עברנו בין המחלקות ועשינו את כל הבדיקות כי על הפרק עמד סיבוך חדש – דימום במוח. מונח מלחיץ? נסו לשלב את זה עם חוסר אונים, עם עייפות מצטברת, עם רעב ועם העובדה שנכנסנו לאשפוז ביום שישי ה־13 – האבא של כל סרטי האימה. ואם זה לא מספיק, הסטיילינג שאיתו יצאתי מהבית היה מדאיג לא פחות. כמובן שחוקי מרפי לא פסחו עלי ואיכשהו הכרתי כל אדם שחלף לידי. אפילו האחות מיטל זיהתה אותי מהצבא. 20 שנה ודווקא כאן, דווקא במצב הזה, נפגשנו.

בלילה לביא העלה חיוך ראשון בין כל המחטים, הנוזלים והצילומים, ואריק יצא להשתולל איתו במיני לונה פארק שהוקם במחלקה. הנוחיות הזו – לצאת מהמיטה ישר למתקנים – זו חוויה שלא זכינו לה אפילו במלונות יוקרה. בבוקר כבר היינו חצי מאוהבים ברעיון של האשפוז – אוכל למיטה, הכל תמיד נקי ומסודר ודואגים לנו סביב השעון. אחת מהאחיות שזיהתה אותנו בגלל הטור התרגשה וגילתה שגם היא וגם בתה, אמא טרייה, הן קוראות קבועות שלי – דבר שהטיס אותי לעננים. וכך, בזכות היכרות של שנים עם האחות מיטל והיכרות חדשה עם אחות נוספת, הרשיתי לעצמי לבקש שיפתחו לנו את המשחקייה, למרות שזה היה יום שבת. זה התחיל ב”נוציא לכם משחק אחד” והפך לאודישנים ל”משחק הבא”, וכך, לאחר 20 דקות של התלבטויות על המשחק הנבחר, התייאשו מאיתנו והרשו לנו לשחק שם.

ומה עם לביא, אתם בטח שואלים. הוא נזרק על הרצפה, צרח והתפתל בהיסטריה. אבל לא חלילה בגלל דימום, זעזוע או כאבים. הוא סבל מבעיה אחרת – שחררו אותנו הביתה וזה ממש לא היה מקובל עליו.

 

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר