אני אדם חורף. אני אוהבת להתכרבל כשיש רעמים וברקים בחוץ, אני מתה על הרבה שכבות וכיף לי עם מעילים שהופכים אותי לשמיכת פוך מהלכת. יש משהו באוויר הנקי של החורף, והריחות בו הם יותר טובים. וההתחדשות במלתחה חדשה כי מי זוכר מה בכלל לבשתי בחורפים הקודמים, והחלפת ארונות קיץ לחורף שמזכירה שיש לי סטייל גם כדובון, והסיפוק של יום שופינג ארוך בלי לצאת מהחדר.
בכל שנה אני מצטיידת במטריות הכי מגניבות ובמגפיים הכי אטומים לשלוליות, כך שמחלות החורף פוסחות עלי. אין לי עננה מעל הראש שמאיימת להדביק אותי בשפעת ומדביקה דווקא את אותם האנשים שמפחדים ממנה בפרט ומהחורף בכלל. את המחלות שלי אני חוטפת בקיץ, בחום, כמו התייבשויות וכאבי ראש.
בשבועות האחרונים הקרבה לחורף לא הפסיקה להעסיק אותי, וליתר דיוק – להטריד. פתאום קלטתי שהבטחנו לעצמנו עוד קפיצה קטנה לחו”ל לפני הגשמים, והנה הם כבר מאיימים. והאמת? מעבר לקוצים בטוסיק שיש לי בכל הקשור לחו”ל, יש לכך עוד סיבה: עד גיל שנתיים ממש משתלם לטוס עם תינוק. הטיסה שלו היא בחינם, החדר במלון נחשב זוגית ולא משפחתי, האטרקציות זולות יותר והוא כמובן לא יכול לקבוע לנו מה לעשות ולהשתלט על הטיול.
רוצים להישאר מעודכנים?
אז כמובן שלחו”ל לא הספקנו לנסוע, ואם זה לא מספיק אז השבוע החלפנו שעונים. אני מאלה שתמיד נזכרים מאוחר מדי, וחוץ מהשעון ברכב שתקוע מהחורף שעבר שום דבר לא מאופס אצלי. והפעם גם לביא לא היה מאופס. בזמן שכולם הרוויחו שעת שינה אני הפסדתי אותה כי לביא התעורר לגן כרגיל (הוא הולך על שעון ביולוגי, לא על זמן אמת), וכך התחיל היום מוקדם מהמצופה, וחגיגות הלילה הארוך נראו לפתע לא משתלמות בעליל.
ביום ראשון הלך לביא לגן עם ארבעה סטים של בגדים, כי כמו שמזג האוויר מבלבל כך גם אני התבלבלתי, אולי בגלל שפספסתי את הרצאת ההיערכות לחורף עם תינוק. בזמן שהוא היה בגן העברתי את היום בהתמרמרות בפייסבוק כשאני מסתכלת באלבומים של חברים שטסו לאירופה בימים האחרונים של הסתיו ונהנו, כמה מפתיע, ממזג אוויר פצצה. אם אני הייתי טסה סביר להניח שהייתי נופלת על שבוע של גשמים עזים.
אחר הצהריים באתי לאסוף את לביא מהגן ונשארתי שם במשך כמה דקות. לליאורה הגננת היה יום הולדת, וכפי שאתם יודעים אין מישהו שאוהב חגיגות יותר ממני, אז חפרתי יותר מהממוצע כדי לזכות בתשומת לב. אני יודעת שכשאני מדברת זה יכול להימשך נצח, אבל אני נשבעת שהייתי שם לא יותר מחמש דקות, וכשיצאתי כבר היה חושך. למרות השעה המוקדמת לביא נהיה ישנוני, ואז הבנתי שתופעת הלוואי הכי קשה של החורף היא צמצום זמן האיכות שלי עם לביא. את שעות היום הוא יעביר בגן, ואני אקבל אותו עם רדת החשיכה ועם רדת האנרגיות שלו. אני לא יודעת מה אני חושבת על החורף שנפל עלינו השבוע, משום מה פתאום הוא לא כל כך קוסם לי.
