א-ח-ר-י-ו-ת. רצף אותיות שעושה לי אלרגיה וגורם לי לעצבים, ללחץ ולתסכול. תמיד אומרים לי “קחי אחריות”, אבל בינינו, אני פחות בקטע של לקחת אלא יותר בקטע של לתת (כמה היפי מצדי). את זה אני עושה נפלא.
אריק אחראי לקחת את לביא לגן, בגן אחראים ללמד אותו לאכול בישיבה, לישון בשעה מסודרת, לסדר אחריו וללטף במקום לכפכף. הבייביסיטר אחראית על התכנים הלימודיים ועל הכביסה המקופלת, שכנה אחת אחראית על ניקיון הבניין והשנייה על השקיית העציצים, וזוהי רק עשירית מרשימת “האחריות” שאני יודעת “לתת”. בכל זאת, כמה אחריות יכולה להיות מוטלת על כתפי העדינות? עכשיו, כשאני אמא, הוטלה עלי אחריות כבדה – באופן שוטף אני צריכה לדאוג שהילד יאכל (ולפחות פעם ביום זו האחריות שלי, שיהיו לו גרביים, מוצצים וחיתולים ספייר, וכמובן לא לשכוח את לביא ברכב בכל פעם שאני יוצאת ממנו. וכאן אין פספוסים.
אחד מהפחדים הגדולים ביותר שלי הוא לשכוח את התיק-ארנק שלי. הוא התחיל את דרכו כארנק לפני כמה שנים, ואחרי אינספור גלגולים הוא הפך למגה תיק הכולל בתוכו את כל הרעיונות שלי, הניירת, המסמכים, כרטיסי החבר, הזיכויים, כרטיסי האשראי, פנקס הצ’קים, רישיון הנהיגה, תעודה הזהות ותעודת סטודנט מזויפת מאיסתא של שנות ה־90. סתם, למזכרת. תמיד אמרו לי לא לשים את כל הביצים בסל אחד, אבל המשפט הזה מעולם לא דיבר אלי. הרי מי רוצה לחלק מלא ביצים למלא סלים ולקחת אחריות על כולן? זה מתיש. ואצלי אין לדעת מה יוליד יום ומה אצטרך מאותו תיק-ארנק. לכן הוא תמיד איתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
השבוע ביקרתי במערכת העיתון בדיוק אחרי שהוצאתי מזומן, והרבה. כל כך הרבה עד שלא הפסקתי לחשוש שאאבד את הארנק. אז כמובן שעד סוף היום כבר אבדו עקבותיו. התקשרתי לכולם, כולל לכל העובדים שהיו באותו יום במשמרת בחומוסייה הסמוכה למערכת ובגן של לביא, השבעתי את כל מי שביקרתי אצלו להגיע מוקדם למשרד לכדי לבדוק עם התיק שם, ודיברתי שעות נוספות עם אלוהים. הבטחתי שאהיה טובה יותר, מסודרת יותר ומאמינה הרבה יותר. נשבעתי שלמדתי את הלקח ושלא אסתובב עם מזומנים בחוסר אחריות כזה. נדרתי לעצמי שאם אזכה לראות את אותו תיק-ארנק אפצל את תכולתו לפחות לשלושה תיקים-ארנקים שונים. ואפילו ניסיתי להאמין לעצמי, שהרי ידוע שאם נשבעים חייבים לקיים את הנדר.
ובכל זאת, לא חיכיתי ליום שלמחרת ונסעתי למשרד. לאורך כל הדרך התפללתי בקול כדי שההוא למעלה ישמע אותי טוב יותר. אמרתי שאם התיק אכן נמצא במשרד אתן לשומר בכניסה 20 אחוז מהכסף שהיה בו, סתם כי הוא היה שם כדי לפתוח לי את הדלת בשעה לא קונבנציונלית. המצאתי שירי התחננויות ומצאתי היגיון בקארמה שלי תוך עריכת רשימה של כל המצוות שעשיתי מגיל 16. אני מאמינה גדולה בשכנוע עצמי.
מפה לשם, מישהו כנראה נעתר לבקשות שלי והשתכנע מהמופע השלם שהעליתי לכבוד החיפושים, ומצאתי את התיק-ארנק ממתין לי בדיוק כפי שהשארתי אותו. אתם אפילו לא יכולים להתחיל לתאר לעצמכם כמה הוקל לי ואיזה בן אדם הפכתי להיות. האמת – בדיוק אותו בן אדם כמו לפני כן. לא קיימתי את ההבטחה לפצל את תכולת התיק-ארנק, וכמובן שלא צ’יפרתי את השומר בכניסה. אני מעדיפה להאמין שכל זה קרה מההתרגשות, ולכן חזרתי למתכונת המוכרת – את כל אנרגיות האחריות אפנה ללביא. אולי בעוד כמה שנים, עם חינוך נכון, יהיה סוף סוף מבוגר אחראי בבית.
