בזמן ההיריון פקדנו את בתי החולים השונים בחיפה בממוצע אחת לשבועיים כי הנחנו, פחדנו, דמיינו ונלחצנו או כי סתם עמוק בפנים זה היה סוג של אודישן ארוך לבית החולים שבו אבחר ללדת.
כשלביא נולד החלטנו שהמעיים שלו הן לא תקינות. מאוחר יותר אריק היה בטוח שלביא הוא אוטיסט כי לא היה ביניהם קשר עין. אחר כך הוא היה באחוזון נמוך מאוד מבחינת גובה ומשקל, אז התאבלנו על כך שהוא ירש ממני את הגנים. כל חודש עמד בסימן מוטציה אחרת שהדבקנו ללביא. באיזשהו שלב, לפני כחצי שנה, חשבנו על כך שלביא עדיין לא מדבר, שהוא מפונק, שהוא קריזיונר עם פתיל קצר ושכל צעצוע מבחינתו זה אוטו. אז מילאנו טפסים ורצנו לאבחון במכון להתפתחות הילד. כנראה הגזמתי פה ושם, כמו למשל כשהפכתי את זה שהוא מתעלם מההוראות שלי ל”מתעלם מהסביבה”. ידעתי שהמעמד מחייב ושלא פשוט להגיע אליו, וחיכיתי בקוצר רוח.
עם הזמן ההיסטריה דעכה, וכך גם הסימפטומים, כי מה שהטריד אמא טרייה בשנה הראשונה כבר פחות מטריד אמא מנוסה לתינוק בן שנה וחצי. אבל אז הגיע היום המיוחל. למרות שבלב כבר לא הייתי בטוחה למה אני הולכת, התארגנתי בהתרגשות. הודעתי לאריק שהוא מבטל יום עבודה, וכולנו ביחד הלכנו למכון בשדרות המגינים. ייאמר לזכות אנשי המכון שהיה שווה לחכות. כולם שם סבלנים כל כך. זה התחיל בכך שלא היה לי כרטיס מגנטי, אבל להם היה פתרון במקום פרצוף זועף; המשיך בכך שהחלל היה ידידותי לתינוקות ומלא בצעצועים ובחפצים רכים; והשיא היה כשהרופאה יצאה לאזור ההמתנה, הציגה את עצמה בחיוך ובשקט והכינה אותי לכך שבחדר מחכות עוד שלוש נשות מקצוע. אף פעם לא עשו לי הקדמה כזאת. לרגע חשבתי שאני במכון פרטי יוקרתי ושיחס ה־VIP הוא משום שללביא יש קרניים מזהב.
הכנסתי את לביא לחדר בטענה שיש שם מכונית, וכשפתחנו את הדלת הוא פשוט קפא, בחן את הבנות וצרח כמו משוגע. כן, כן – שחקן מקצועי. הן בדיוק סיימו לקרוא את הטפסים שמעידים עליו שהוא קריזיונר, והנה – הוא נותן להן את המערכה הנכונה בהצגה.
אבל טפסים לחוד ומציאות לחוד. כנראה שאני לא האמא הראשונה שמגיעה עם “אבחון מהבית”, ואוי ואבוי אם היו מסתמכים על זה. וכך, המרפאה בעיסוק, קלינאית התקשורת, פסיכולוגית הילדים והרופאה הרגועה החלו לתצפת עליו, כל אחת בדרכה שלה. ניסינו לקלוט מה הן קולטות, אבל לא היה לנו סיכוי. ולפתע נפלה עלי שלווה ונרגעתי. פתאום זו כבר לא המצאה שלנו שהוא לא בסדר (אוצר המילים שלו אמור להכיל 50 מילים ולא שבע). פתאום יש צוות שלם שעושה לילד שלי אוברול (ממש כמו לרכב). אם תשאלו אותי, כל ילד צריך כזו בדיקה מקיפה אחת לשנתיים.
רוצים להישאר מעודכנים?
ומתברר שטוב שהגענו. הסבירו לנו שאנחנו לא מפעילים אותו כראוי, שאנחנו מרשים יותר מדי, מוותרים מהר מדי ומפציצים אותו במשחקים בלי להתמקד בצעצוע אחד. וכן, משהו בדיבור שלו קצת מנומנם. ברור לי לחלוטין שזה הילד של אמא, ואם יש דבר בעולם שאני בוודאות לא צריכה לדאוג בגללו זה הדיבור שלו. אם כבר, אני צריכה לדאוג מהיום שבו הוא יפתח את הפה ולא יסגור אותו. ביום הזה ייחשפו כל הסודות שלי, כל הקללות שהייתי בטוחה שהסתרתי ייצאו לאור וכל החברים ששרדו את ההיריון ואת ההורמונים שלי ינטשו אותי.
אחרי שעתיים של 400 אחוז תשומת לב נעימה יצאנו עם אבחון מפורט ומסודר, ממש כאילו ערכו ללביא “חיים שכאלה” או “יום בחיי” ועשו לכולנו סדר בבלגן. עכשיו רק נשאר להוציא אישורים, הפניות והתחייבויות, לשלוח פקסים, לנסות לתאם תורים, להתחנף למזכירות, למלא טפסים, לפנות זמן ביומן ולצאת למסע שחיכיתי להתקבל אליו – המון חוגים שיעשירו את לביא בכל המובנים. ככה אני רואה את זה. איט’ס פליי טיים.
