תמיד שיגע את אמא שלי מאיפה בא אלי הג’וק ההיסטרי בנוגע ליום ההולדת שלי. בכל שנה התנהגתי כאילו כל העולם חייב לי, כאילו כולם צריכים לעצור את הכל ולחגוג לפי דרישתי, להביא מתנות, לכתוב ברכות ולהסכים עם כל מה שיוצא לי מהפה, כי ככה זה. אני מלכה. אבל מילא מלכה ליום אחד, הבעיה שליום ההולדת יש גם תאריך עברי וגם תאריך לועזי, יש גם שבוע לפני וגם שבוע אחרי, ויש תשומת לב של שבועיים אחרי כי אחרת אהיה עצובה. בקיצור, כאב ראש אחד גדול.
כצופה מהצד גיליתי לאחרונה איך נולדה לה המסורת וראיתי כיצד היא החריפה עם השנים. ואני כאן כדי להציג לכולם, ובעיקר לי, את עלילות הילד בשנותיו הראשונות.
האירוע הראשון בחייו של כל תינוק ותינוקת – ברית מילה או בריתה – הוא שמחה גדולה. מדובר בהפקה בסדר גודל כזה או אחר שמערבות אוכל טוב, אלכוהול, לבוש חגיגי והרבה שוברים, מתנות או צ’קים. התינוק לא זוכר (למזלו) דבר, אבל אנחנו דואגים לתעד אותו בכל דרך אפשרית – אלבומים, פורטרט של כף היד, הברכה הראשונה, הנעל הראשונה ועוד מיליון דברים של פעם ראשונה. ואז מגיעה מסיבת היום הולדת הראשונה. המגזימות שבינינו שוב דואגות להפקת ענק, ואלו שפחות מסתפקות במשהו קצת יותר צנוע. באופן מפתיע בחרתי בקו סולידי של ארוחת שף לכל המשפחה. ואז הגיע גיל שנתיים. בגיל הזה כבר יש לילד חברים ומודעות (כך לפחות נראה לי), ולי יש הבנה שלמען הסיכוי שהוא יזכור משהו צריך להתייחס ברצינות לתאריך. אז נסענו למשפחה של אריק במרכז. כמובן שכולם קיבלו משימות – אחד היה אחראי בלונים וקישוטים, שנייה היתה אחראית עוגה ונרות, וכן הלאה. כעבור כמה ימים חגגנו עם המשפחה שלי, והכל חזר על עצמו – בלונים, קישוטים, עוגה, נרות, שירים והרמה על כיסא. ואז הגיע היום עצמו. אז מה, לא נחגוג? ושוב בלונים וכתר על הראש ו”למי יש יומולדת?”, ועמוק בפנים כבר הרגשתי שיום אחד ומיוחד זה בטוח לא.
וכשחשבנו שהכל כבר מאחורינו הגיע הטלפון מהגננת. “ידוע לכם שאי אפשר לקבוע מסיבה בגן מהיום להיום, נכון?”. הרגשתי ששמים אותי בעונש בפינה על כך שלא הזמנתי תור ליום ההולדת בזמן. “אצלנו בגן מתכוננים שבוע מראש”, אמרה הגננת, “יש חזרות למסיבה, יש כרזה על הקיר, הילדים לומדים שירים”. וכך, במקום לסיים את החגיגות הבנתי שרק התחלנו אותן. כי המסיבות בגן נערכות בימי שישי, והחודש הקרוב כבר משוריין. ככה זה כשנזכרים מאוחר. אז רק בעוד שלושה שבועות תתחיל שגעת ההולדת בגן, וכדי לא לבלבל לגמרי את לביא עד שיחשוב שעברה כבר שנה שלמה, החלטתי למרוח את זמן ולדחוף עוד מסיבה, הפעם לחברים. זה התחיל כרעיון ליום הולדת פיקניק בגן שמואל, אבל הגשם גרם לנו להעביר את האירוע לקומת העמודים בבניין המגורים שלנו, והקור העביר אותו הביתה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואז התחיל שבוע יום ההולדת בגן שמנצח בקלות את הטרפת האישית שלי. הגן הכתיר את לביא למלך למשך שבוע. ביום ראשון שמו לו כתר על הראש כשברקע תמונה שלו ושלט ענק שמבשר את בוא הלביא, וכמובן שאי אפשר בלי הודעה בווטסאפ של הגן שמסביר להורים שנושא השבוע הוא לביא. בימים שלאחר מכן נערכו חזרות שבהן שיננו הילדים את השירים וחיכו בציפייה לשישי הגדול. ובשישי עצמו נערכה הפקה שלמה כשלביא במרכז עם הכתר המלכותי. כולם רקדו סביבו, שרו לו, בירכו אותו, צפו בו רוקד, חיבקו אותו ובקיצור – סגדו ליצור הקטן שלי.
אמא, הטור הזה הוא טור הבהרה. אני לא משתגעת על ימי הולדת ועל תשומת לב בדיוק מהסיבה שבגללה בחרתי להיות שחקנית. תשומת לב זה טוב ויפה, אבל שימי לב אמא (גם אמא שלי וגם כל האחרות, בעיקר הטריות שבכן) – זה מה שקורה בגן. זה מה שכל ילד עובר. נכון, זה הכי חמוד בעולם ואני הראשונה שתעוף על זה ותארגן הפקת וידאו עם עוגה של שבע קומות ועם מתנות לכל ילדי הגן, אבל עם השנים אל תתפלאו אם בכיתה א’ הבן יבקש לטוס לחלל ולבר המצווה הוא ידרוש חלקה על הירח.
עכשיו, אחרי שטקס חודש ההולדת של לביא הסתיים, הגיע תורי. ויש לי תחושה שהשנה, אחרי שנים של מסיבות ענק, אסתפק ביום הולדת פשוט וצנוע. אולי.
