אני באה ממשפחה שבה לכל אחד יש תפקיד משלו. אני, הבכורה הסוררת, שמקפידה להסתבך, לעשות דווקא, להתיש, לאתגר ולא להעריך כלום; אחי ירון – הילד השקט, התלמיד הטוב, הלוחם ובעל התארים האקדמיים; אבא עם השפם ועם הבדיחות המוזרות שדואג לפרנסה; ואמא שהתפקיד שלה הוא להיות מצוינת בכל התפקידים.
אמא שלי נאלצה להתמודד עם כל הבעיות שהצבתי בפניה – והן היו הרבה יותר גדולות מהבעיות הסטנדרטיות של גיל ההתבגרות וליוו (ועדיין מלוות) אותה לאורך כל תקופת האמהות. אחד מהחברים של ההורים הביט בי כשהייתי תינוקת ואמר “הדס בן ארצי, ראש הממשלה”. המשפט הזה הצחיק את כולם וגם נחרת בזיכרון שלנו, ואמא תמיד קיוותה שאהיה באיזה תפקיד בכיר. לא שהמציאות היא רחוקה כל כך במובנים מסוימים – יש קווי דמיון רבים ביני לבין בנימין נתניהו. בכל זאת, לשנינו יש חיבה יתרה למתנות, לסיגרים ולגלידה, שנינו חיים בסרט, ומבחינת שנינו “לא” זו לא תשובה. הייתי כזו בגיל 3, בגיל העשרה ובגיל המגעיל, ולמרות כל ההבטחות והנבואות בשום שלב בחיי לא ירדתי אל הקרקע – לא הצבא ולא אפילו לאחר שהקמתי משפחה.
“אמא יקרה לי, יקרה / שיר קטן אשירה לך / כי אני אוהב אותך / אוהב אותך”. תמיד ידעתי את המילים של השיר, אבל את המשמעות שלהם למדתי רק לאחרונה. כי משהו השתנה. אותה אמא שכל קיומה בעיני היה לבשל, לנקות, לחנך, להגן, לאהוב ללא תנאים, לשלם על החוגים, על הביטוחים ועל טלפונים שריסקתי, לתקן מערכות יחסים שהרסתי, להיות הנהגת ועורכת הדין שלי, ובאופן מעצבן תמיד צודקת, היא עכשיו גם סבתא במשרה מלאה.
וכך גיליתי את האשה שמעבר ל”אמא של הדס”. אדם חזק וטוב, שלמרות הצרות שעשיתי לה וחוסר ההערכה שרחשתי לה היא תמיד היתה שם בשבילי. תודות לזמינות ולעזרה ולבייביסיטינג שלה (וגם של אבא), אריק ואני חיים חיי רווקות מופלאים. ותמיד לקחתי את זה כמובן מאליו וכחובה הבסיסית שלה מעצם היותה אמא. ומעולם לא עצרתי להגיד תודה.
רוצים להישאר מעודכנים?
לאחרונה אני נחשפת לכך שיותר ויותר סבתות מגלות את עצמן מחדש בעידן הניו אייג’. זה בא כמובן על חשבון הילדים, הנכדים וחמור מכל – הירושה. הן מפרקות את כל החסכונות על שיפוצי סיליקון, טיפולי בוטוקס וחופשות בקריביים, לוקחות קורסים במקצועות הזויים ותמיד עסוקות כשצריך אותן. ככה זה כש־70 הוא ה־40 החדש. למזלי, אצל אמא שלי זה לא כך. תמיד אהבתי ותמיד אוהב אותה בדרכי העקומה, והיום יותר מתמיד אני מודה לה שהיא לא מסוג הסבתות המודרניות, למרות שיש לה את השיק הנכון.
אחרי שעברתי חתיכת היריון, נשארתי עם עודפי משקל, נלחמתי בהנקה ובכאבים, העברתי שנתיים בבית מחוברת ללביא, פיתחתי חברויות, הרגלים ובילויים שבחיים לא חשבתי שאפתח, ויתרתי על הרבה דברים, והעתקתי את מגורי לשכונה הכי בורגנית בחיפה “רק בשביל עתיד ילדי”, אני בטוחה שכמו שאמא שלי תמיד נמצאת שם בשבילי, כך אני תמיד אהיה שם בשבילו. למרות שהוא בכלל מעדיף את אבא שלו ומקפיד לעשות לי את המוות. האמת, זה נשמע מוכר, כי אמא תמיד איחלה לי, ספק בצחוק ספק ברצינות, שייצאו לי ילדים כמוני.
אז אמא, עכשיו אני יודעת מה זה להיות אמא ומבינה כמה היית ותהיי לנצח האמא הכי טובה ויקרה שיש. פתאום צמד המילים “רוצה בטובתי” הוא ברור לגמרי. אז תודה אמא, אני אוהבת אותך.
