הספירה לאחור נמשכת והסוף קרוב מתמיד. הסוף לתירוץ של הבטן, הסוף לתשומת הלב והסוף לנוחות שבילד אחד, ומנגד הסוף לבצקות, לצרבות ולעייפות היתר. באופק מבצבצת תחילתה של חופשת הלידה – זו שצריכה להגיע לפני כי הדבר האחרון שקורה אחרי זה חופשה. ועם המזל שלי, עדיין לא התווספו עוד כמה חודשים לחוק חופשת הלידה בישראל.
אז לקחתי את חופשת טרום הלידה לידיים, ארזתי את עצמי ואת הבנים (אריק ולביא), עזבתי את הכל מאחור ונסענו הכי רחוק שאפשר – לאילת. הלוואי שהייתי יכולה לומר “טסנו”, אבל במצבי המתקדם נסיעה ברכב היא האופציה היחידה, וחוץ מאריק (ומלביא, אבל לו לא היתה שום ברירה), אף אחד לא היה מוכן לקחת את הסיכון ולהעביר איתי חמש שעות בדרכים. הסיכון האמיתי הוא אם הוא היה אומר לי לא.
אף אחד לא חשב שיש איזשהו היגיון מאחורי הנסיעה הזאת (הרי באילת חם, השמש לא תורמת לפיגמנטציה של העור ומה כבר יכול להיות משותף לילד בן שנתיים, לגבר בתקופת המונדיאל ולאשה בחודש התשיעי?), ההורים שלי שוב התלוננו שאני מקצרת להם את החיים, ואפילו תפסתי את אריק גולש בסתר באתר של בית החולים יוספטל תוך התמקדות במחלקת היולדות.
הפעם נמנענו ממוקשים בלתי צפויים ומהימורים גרועים, והלכנו על המוכר והידוע – מלון שאנחנו נוהגים לפקוד, בלי המונים שצובאים על הבריכה ומשליכים כיסאות נוח ובלי רעשי של קריוקי מהלובי. ההחלטה הזאת, מסתבר, היתה ההחלטה הכי טובה שלי (ואולי גם היחידה) במשך כל ההיריון.
רוצים להישאר מעודכנים?
המשקל העצום שהוספתי ושמנע ממני לנוע בקלילות ברחבי העיר (או אפילו על הספה) נעלם עם כוח הכבדה של הבריכה והג’קוזי הפרטיים שלנו, ואפילו האמבטיה הצליחה להכיל גם את לביא וגם אותי. לרוחב. בבית, כמעט מיותר לציין, אני נדחסת בקושי לאמבטיה בתנוחת עובר ואין מקום אפילו לברווז גומי. כל יציאה מהבית בכרמליה מלווה בטיפוס של 65 מדרגות, ובאילת הסתכמו הצעדים שלי בהליכה לטלפון כדי להתקשר לקבלה שיזמינו לי טוק טוק שיקפיץ אותי ממקום למקום. המקום היחיד שאליו הלכתי ברגל היה חדר האוכל.
השבוע הזה – בלי קניות סופר, בלי הכנה של שלוש ארוחות ביום, בלי הלוך וחזור לגן ובלי סידורים באופן כללי – החזיר אותי לימים קלים יותר, פיזית ונפשית. פתאום היו לי כוחות ללביא, לאריק ואפילו לעצמי. נשים בשלב שבו אני נמצאת מאבדות את העצמי שלהן לגמרי, ודווקא במקום הכי רחוק הייתי קרובה לעצמי מתמיד. וכשאני נחמדה יותר גם אריק נחמד יותר. אפשר לומר שהתאהבתי בו מחדש. וזה ממש לא מובן מאליו, במיוחד בהתחשב בכל החופשות האחרונות שנהרסו לנו כאשר ללביא יצאו שיניים בחרמון, כאשר הטלפון הנייד נגנב בבודפשט או כאשר איחרנו לטיסה באיטליה.
עד לרגע האחרון לא הסכמתי להתפנות מהמלון, אבל העובדים היו סבלניים איתנו. או בגלל הבטן שלי או בגלל שהם ריחמו על אריק. את הסעודה האחרונה אכלנו במסעדה לפני הנסיעה בחזרה לחיפה, שם דאג לביא להפעיל את כל המלצרים, אריק הרוויח כמה דקות של מונדיאל עם מסך ענק ועם אוזניות, ואני דגמתי את כל המנות בתפריט, וכל זה כשמעלינו ירח מלא. איבדנו את תחושת הזמן ועזבנו את המקום ואת אילת רק אחרי חצות, עייפים אבל שבעים.
גם הנסיעה צפונה עברה חלק. ליקטנו את כל השמות ההזויים של היישובים במדבר ובדקנו אם הם מתאימים כשם לילד. מזל שלא ילדתי בכביש הערבה כי בבטן יש לי בן וגרופית, קטורה או ערבה הם שמות לבנות.
