בכל מקום שאליו אני הולכת מאחלים לי שאלד כבר ושתהיה לי לידת תרנגולת (ורצוי בלי תפרים), נותנים לי טיפים על איפה כדאי ללדת ועל איך להימנע מטחורים, נכנסים לי למרחב הפרטי, מרחמים עלי, מביעים תקווה שבהיריון הבא זו תהיה בת “כי את חייבת”, ונוגעים לי בבטן כאילו היא מנורת הקסמים של אלדין. הפחד הכי גדול שלי הוא שגם אחרי הלידה ימשיכו לגעת לי בבטן שתישאר גדולה עוד שנה לפחות, ורק הטיפים ישתנו להמלצות מעצבנות על אימונים.
ההיריון הזה, בניגוד לראשון, לווה בצרבות, בבצקות ובקושי אדיר לעמוד על הרגליים במשך יותר מעשר דקות או לטפס יותר מ־20 מדרגות ברצף. השילוב של ההורמונים וחודשי הקיץ שוברים אותי לפחות פעמיים ביום, והטונים שאני מצליחה להגיע אליהם יכולים לרסק חלון ראווה. ההיריון הזה בא במפתיע – לא מתוכנן ובטח שלא בזמן (שלי לפחות) – אבל חלילה שאתלונן כי יש מיליוני נשים שהיו נותנות הכל בשביל פוריות כזאת (על משקל המשפט שאני הכי שונאת – “יש מיליוני רעבים באפריקה”).
נכון, פרק הזמן האידיאלי של שנתיים וחצי בין ילדים הוא מושלם, אבל ההיריון הזה קרה בדיוק כשהרהרתי ביני לבין עצמי על חזרה לקריירת המשחק ועל הבאה של לביא לגן שישה ימים בשבוע עד השעה 17:00. כשחקנית פרובינציאלית מחיפה – מה גם אני לא גרה בתל אביב, אין לי מבנה גוף של 90-60-90 ואני לא בת 25 – חידוש קריירה בשלב הזה הוא על גבול הבלתי אפשרי. ועדיין הצלחתי להתקבל גם לסרט וגם לסדרה, ובבת אחת חזרה לי כל הרוח למפרשים, וכך גם התשוקה לעולם המשחק. ואז גיליתי שאני שוב בהיריון וששום הפקה לא מוכנה להתעסק עם שחקנית שמבנה הגוף שלה משתנה בכל יום צילומים. אחד ממנבאי ההיריון היה נחום תמיר, נומרולוג שאמר לי שכדאי לי להיזהר. בהמשך הוא הרגיע שההיריון לא ירסק את הקריירה שלי אלא דווקא ימנף אותה, וזוהי הנבואה שעליה בניתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובאמת זכיתי להמון אקשן – הובלתי הפקות, הצטלמתי בהרבה מקומות ושיחקתי היריונית בכל פורמט אפשרי. מספר הפעמים שהלידה שלי בוימה ומספר האנשים שהחזיקו לי את היד “לתמיכה” גרם לי להתרגל וליהנות מהסטטוס ומתשומת הלב. רק הצירים לא מגיעים. אני מניחה שכשיגיע היום הגדול ואשאר עם הכאבים ועם הפנים החרדתיות של אריק זה כבר לא יהיה זוהר כל כך. לא אהיה השחקנית על סט הצילומים שמתחשבים בה, שהקייטרינג מוזמן לפי החשק שלה ושהפסקות המים נקבעים לפי החלטתה. אהיה בסך הכל עוד מטופלת שצועקת המון ורבה עם עצמה על אפידורל או לא.
המטרה היא לשחזר את הלידה הקודמת בבני ציון עם הצוות המוכר והתומך, אבל בפועל אני עלולה ללדת ברכבת, בפקק של יום חמישי או סתם באירוע שלא רציתי לפספס. הפחד מהלא נודע הולך וגדל – מתי זה יקרה, איך הוא ייראה, למי הוא יהיה דומה, מה יהיה השם שלו, האם אוכל לאהוב אותו כמו שאני אוהבת את לביא, כמה כואבת תהיה ההנקה, מתי תהיה הפעם הבאה שבה אשן לילה שלם ברציפות וכמה מקום יתפוס הדיכאון שאחרי הלידה. תמיד אמרתי שזוג פלוס ילד זה הרווקות החדשה, אבל כשהופכים לארבעה אז הכל באמת משתנה.
אני מודה – אני פוחדת משינויים. אני חוששת שאחרי הפיק שיצרתי בקריירה שלי – בכל זאת, לא כל יום אני מופיעה בתוכנית של גיא פינס ובקמפיינים עם עדי אשכנזי – אשב בבית עם חיתולים, גוף נוזלי ודיכאון ואחשוב איך להמציא את עצמי מחדש. מצד שני, זו הזדמנות למשהו גדול יותר וטוב יותר, ומצד שלישי, הרי אתגעגע להיריון. אז אולי כדאי להרפות וליהנות ממה שנשאר.
