תשעה חודשים הם מעט מדי זמן להתרגל לרעיון שהולך להיות לך עוד פרטנר לכל החיים, אבל הרבה מדי זמן לסחוב אותו בבטן.
ההיריון הראשון עבר מהר וטוב מדי. אריק טוען שכבר שכחתי כמה התלוננתי ושאולי זה מה שגרם לי להרות שוב, אבל אני חושבת שהוא מגזים. פשוט עבדתי בלהיות בהיריון – הלכתי לכל הסדנאות, חלקתי טיפים ורשימות קניות עם היריוניות אחרות, עשינו ביחד הליכות והחלפנו בגדים. אלו היו תשעה חודשים שהפכו אותי למומחית לענייני היריון.
ההיריון הנוכחי, למרות שאני נהנית להציג אותו ולהשתעשע עם המותרות הנלוות, עבר בהכחשה ובזלזול. מחקתי מהזיכרון את כל מה שלמדתי בהיריון הראשון, את יצר הסקרנות ואת ההתלהבות, והחלפתי אותם בהתעסקויות אחרות. שלא תבינו לא נכון – הלכתי לכל הבדיקות ולקחתי את כל הוויטמינים, אבל זלזלתי בגוף, בנפש ובתהליך שלי עם עצמי, שלא לדבר על התחברות עם היריוניות אחרות שכולן עוברות אותו טוב יותר ועם פחות תסמינים.
אז אחרי 25 קילוגרמים נוספים, חוסר גמישות מחשבתית והיעדר הכנה גופנית החלטתי בדקה ה־90 להספיק את הכל. ברוכה הבאה לחודש התשיעי. וכך הבאתי הביתה את כל המאכלים הכי בריאים והכי ירוקים, העפתי את כל הבצקים כדי לא להתגרות בשעות הקטנות של הלילה, נרשמתי לחוג יוגה להיריוניות ולקורס הכנה ללידה, הצטלמתי מיליון צילומים מכל זוית ובכל דרגת קיטשיות אפשרית, והצטרפתי לכל קבוצות ההיריון בפייסבוק כדי לעקוב אחרי הטרנדים שפספסתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. כנראה העובר בטן שלי התרגל למתוקים ולבצקים ולא אהב את רעיון הבריאות, אז החלטתי שגם ככה יהיו לי חיים שלמים של רדיפה אחרי חסה ברוטב ויניגרט ושחררתי את עניין התזונה. כשהגעתי לשיעור היוגה הייתי כמו גרוטאה בין הכרמליסטיות העדינות והקטנטנות. כל תרגיל שהן סיימו אני רק התחלתי לתפוש את התנוחה המתאימה בהתגלגלות מגושמת ומביכה. המדריכה הקפידה ללחוש לי שכל אחת והקצב שלה, אבל הקצב היחיד שלי היה הנשימות המואצות כאילו הרגע סיימתי ריצת מרתון ולא היה לי אוויר אפילו לענות לה “הכל בסדר” (וכשכבר מצאתי מעט אוויר בין נשימה לצרבת צעקתי לה שתגביר את המזגן). אז גמישות לקראת הלידה כנראה שכבר לא אשיג, אבל המדריכה שהיא גם מומחית להעצמה נשית אמרה שגמישות מחשבתית היא חשובה יותר, ועם זה הלכתי הביתה.
אחר כך גיליתי שיש מעגלי נשים טיפה אחרת. נשים בהיריון שצפות במים במעגל, כאשר במרכז מעבירה מדריכה דמיון מודרך. הבנות בביקיני (להן כמובן אין סימני מתיחה) שיתפו מה קשה להן. אחת סיפרה שמרוב שינה על צד ימין כואב לה בכתף. חצופה! אני לא ישנה כבר מאפריל, והכתף הוא האיבר היחיד שלא תפוס לי. המטפלת קטעה לי את חוט המחשבה השלילית והחלה בספירה של ארבע שניות לנשימה. זה היה השלב שבו איבדתי אותה. איך אפשר לנשום לאט כל כך? ומה עבר לי בראש – במשך 36 שנה נמנעתי ממדיטציות, אז עכשיו זה הזמן להתחיל? אבל נסעתי עד שם וגררתי איתי את אריק, את לביא ואת כל ההיריוניות שמצאתי, אז המינימום הוא לזרום ולא לחפור. בכל זאת, מים. המדריכה ביקשה שנדמיין את הלידה ונביט באור שבכפות הידיים, אבל אני שקעתי מתחת למים, לא שמעתי אותה, לא ידעתי מה לעשות עם האור, ופשוט נרדמתי.
כשהתעוררתי, רגועה מתמיד, המדריכה אמרה שעשיתי עבודה נפלאה. אפילו אריק הודה שיומיים אחר כך הייתי שקטה באופן מחשיד. אז כנראה שאני בכל זאת עוברת תהליכים, גם אם זה כרגיל ברגע האחרון. אין דבר שאני לא יכולה לעשות. אני מסוגלת להכל. גם לשחרר כשצריך.
