החל מהשבוע ה־30 ערכתי את כל טקסי ההיפרדות מחיי כהריונית, מחיי כאמא לאחד (או לשניים, תלוי אם סופרים את אריק) ומהחיים באופן כללי לחצי שנה לפחות, וכל יציאה מהבית היתה כרוכה בחישוב עלות-תועלת – מה שהפך אותו לקצת יותר מסודר.
ברביעי שעבר בלילה, שנייה לפני השינה, חשדתי שירדו לי המים. שמעתי על מקרים שבהם נשים לא היו סגורות על העניין הזה, פקדו בהיסטריה את בית החולים בכל שני וחמישי, ולבסוף גילו שזו אזעקת שווא. מכיוון שלא היה לי רצון להיות אחת מאלה, אחרי 45 דקות שבהן חיכיתי על הקו להכוונה של אחות מקופת החולים שהשורה התחתונה שלה היתה “כשיש ספק אין ספק”, בחרתי לחזור לתכנון המקורי – לישון. אריק כמובן נרדם תוך שנייה, לי לקח הרבה יותר זמן, ובבוקר קפצנו באדישות נוראית לבית החולים בני ציון בלי תיק ללידה, בלי ציפיות ועם הרבה תוכניות אחרות.
המבט שלי כשהרופאה אמרה שאני נכנסת לאשפוז ושאכן יש ירידת מים וצירים אמר את הכל. הזעקתי את תמרה, חברה רפלקסולוגית, ואת דפנה, הדולה מהיוגה, הלחצתי את כל המערכת והכרזתי שתוך שעה אלד (כיאה למי שילדה בפעם הראשונה תוך שעות בודדות), אבל השעות עברו וכלום לא זז. כל משמרת הצריכה היכרות מחדש עם הצוות וציוות למיילדת, כך שאחרי 24 שעות של צירים כבר הכרתי את כולם – החל מאחראי המחלקה ועד למנקה התורנית. התחברנו, צעדנו ביחד במסדרון הלוך ושוב, חפרתי להם פילוסופית של שיטות הלידה ופיזית על המצב שלי, ובין התחברות אחת לשנייה למוניטורים אפילו קפצתי למסדה כדי להביא קפה כי רציתי ליצור זרז טבעי לפני שיתחילו לתת לי זירוזים אמיתיים ויקחו ממני את הרומנטיות של הלידה הטבעית.
רוצים להישאר מעודכנים?
למזלי הצוות היה סבלני וקשוב גם כשהתהליך חצה את שעתו ה־30, והניסיונות שלו למצוא פתרונות מותאמים לכל יולדת הצליחו להפתיע גם אותי. באיזשהו שלב, אחרי שכבר ניסינו הכל, עברנו בלופ את כל הפלייליסטים, ביצענו דמיון מודרך ורקדנו הורה במדרגות, הגיעה הברקה – לצלם קליפ. אריק, למרות ההלם מהרעיון, שלף את המצלמות, ואחרי חצי שעה של הכנות הגיע אלון הכוריאוגרף שלימד את הצוות צעדים מגניבים. וכך, המזכירה, המיילדות והרופאים הקדישו לעניין את מלוא תשומת הלב ושיתפו פעולה. כנראה גם הם הבינו שבדרכים קונבנציונליות זה לא ילך והם מצאו דרך יצירתית להפעיל את ההורמונים שמפרישים תחושת הנאה ושחרור.
הפעילות הזו היתה חוויה בלתי נשכחת והקליפ יישאר אצלי כמזכרת לכל החיים, אבל העסק הזה עזר רק מהבחינה המורלית. עם הזמן הסיכון גדל, והסיכוי ללדת בט”ו באב התרחק. לא הסכמתי לשום התערבות עד שביום שישי בערב הגיע מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו והחלטנו (כאילו שהיתה לי ברירה) שהוא יבקע לי את המים עד הסוף – תהליך שהוא גם טבעי וגם לא כואב. נוסחת הקסם פעלה. ציר על ציר על ציר, והכל בשיא העוצמה. השתמשנו בכל מה שהיה לחדר לידה הטבעי להציע – השמנים, כדור הפיזיו, המיטה והטיפולים האלטרנטיביים. המוזיקה, הצעקות, קריאות העידוד, הריקודים והבוקסים שאריק חטף עשו את שלהם, ואז זה קרה – בעיצומו של ליקוי הירח (הכי חייתי שלי) התינוק החדש שלי יצא החוצה. אני לא בטוחה ממה הייתי יותר בשוק – מכך שהשיער שלו שחור או מכך שהוא נולד במשקל של ארבעה ק”ג. וכל זה בלי אפידורל.
את הימים הבאים העברתי במחלקה שחגגה את שבוע ההנקה. פשוט לא הסכמתי להשתחרר, וממש אי אפשר להאשים אותי. מי היתה מוותרת על לקום בכל בוקר לארוחות שף, להמשיך להרצאות מרתקות ולשגע את האחיות 24 שעות ביממה עם בקשות מוזרות? עכשיו אני מבינה איך נוצר דיכאון אחרי לידה – כשעוזבים את גן העדן הזה לבית עם 65 מדרגות וחום של 40 מעלות בצל.
אז זהו, עוד אריה הצטרף למשפחת האריות שלי. עכשיו נשאר “רק” למצוא לו שם.
