וביום השמיני
וביום השמיני

פה חשדתי

פורסם בתאריך: 11.8.18 19:47

אני מניחה שעד סוף קריאת הטור הזה רובכם תפתחו רגשות עוינים כלפי. הדתיים יתעצבנו, המתנגדים לאקט יגידו שמגיע לי והחילונים יטענו שלא עשיתי שיעורי בית. ואני? אני מבולבלת ומלאת רגשות אשם והורמונים.

השאלה אם לערוך ברית מילה לא עלתה לכותרות כמו שאלת החיסונים למשל, וכך מצאנו את עצמנו שבעה ימים אחרי הלידה פותחים את הדלת למוהל-רופא שיציץ על הקטן. הוא איחר, וכשהפשטנו את התינוק הוא מיהר ועשה הכל בצורה זריזה מאוד, ועוד לפני שהספקנו להבין מה קורה הוא כבר יצא ואמר “נתראה מחר, בשבת בצהריים”.

המוהל-רופא חתך לתינוק את שאריות חבל הטבור. את הבטן שלי זה הפך. אני, שהתעקשתי לעבור לידה של 40 שעות רק כדי לעבור לידה טבעית, בלי זירוזים ובלי התערבויות, נבהלתי ולא הסכמתי להתנהלות הזו – בלי הסברים ובלי לשאול את רשותי – ושלחתי את אריק לעשות לו שיחת הבהרה.

למחרת, ביום השמיני, שוב פתחנו את הדלת למוהל-רופא, ובזה אחר זה נכנסו הוא, הבן הבכור שלו, הבן הצעיר שלו והבת של הבן הבכור, וכך הוכפל מספר האנשים במעגל האינטימי שיצרנו – המשפחה הסופר אתאיסטית והמצומצמת של אריק ואבא שלי.

“אני מבקש לא לצלם ביום שבת”, פתח המוהל-רופא, ואני אמרתי בלבי “לחתוך בולבול זה בסדר אבל לצלם אסור?”. כלפי חוץ יצאה לי התחננות מהולה בכעס על כך שהבקשה שלו היא מוגזמת כי אריק ואני ידועים ככאלה שמתעדים הכל, ושהוא היה צריך להודיע את זה מראש בדיוק כפי שהוא ידע להורות שהאור בבית יישאר דלוק מיום שישי ואלו קרמים אנחנו נדרשים להכין.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

הדמעות החלו לזלוג והתחלתי לאבד שליטה. הבן הבכור של המוהל-רופא הוציא את ציוד החיתוך והבן הצעיר חיטט באף. זה העלה בי את השאלה על רמת הסטריליות של כל התהליך, והבכי שלי הלך וגבר. אריק נעלם לאחד מהחדרים (הוא כנראה התקשה לשמוע את המזמורים הדתיים או את הבכי של בנו התינוק שלו), אבא שלו שמחובר למצלמה כמו אל אינפוזיה הרגיש מסורס ולא הוציא מילה, והעיניים שלי נחתו דווקא על פעולת החיתוך. והתמונה הזאת לא תצא לי מהראש לעולם.

לפתע עלתה הפמליה של המוהל-רופא עם התינוק הבוכה שלי לקומה השנייה. לא חשבתי פעמיים וטסתי אחריהם כשמטילדה הכלבה מאחורי. היא כמובן גורשה משם תוך שניות, וגם זה הוסיף לטרפת שלנו, אבל עדיין שמרנו על סוג של איפוק, בכל זאת הבולבול של ילדנו הקטן היה מופקד בידיהם. לא זכרתי שהברית של לביא היתה דרמתית וארוכה כל כך, אך אז התברר שהדרמה רק החלה. שהינו כולנו בחדר קצת יותר מעשר דקות שנדמו לנצח. האשמתי את הבכי בהורמונים שלי, אבל עמוק בפנים, באינטואיציה הנשית שלי, הבנתי שמשהו לא בסדר.

מה שקרה בחדר למעלה נקרא תיקונים. תיקונים על הבשר החי והחשוף בלי הרדמה, רק עם אלחוש. וממש כמו עם חבל הטבור, גם כאן איש לא שיתף אותנו בכלום. לא ידעתי מה לא בסדר ואם אני צריכה לעצור את הכל, כי אצל לביא גם בוצעה הרדמה וגם לא היה צורך בשום תיקון.

למחרת, בביקורת, שוחחתי עם המוהל-רופא. הוא היה קשוב ומבין, והצטערתי שלא עשיתי את זה לפני כן. בסופו של דבר הכל התגמד מול ההבנה שהביצוע היה מקצועי מאוד ושהאיבר של התינוק שלי יהיה מפוסל לנצח. ולכל המוהלים שקוראים אותי עכשיו, מתפקידכם במעמד רגיש כל כך לדבר עם ההורים, להכין אותם ולתאם איתם ציפיות, ולא רק להיות טכניים.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. יואב

    לא מבין למה אתאיסטים נותנים לחתוך את איבר המין של בנם לצורך פולחן דתי. לא חתכנו לשני בנינו, זאת אחת ההחלטות ההוריות הכי משמעותיות וחכמות שעשינו. עצוב מאוד לשמוע את מה שעברתם

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר