למצוא פרטנר לחיים? מצאתי. להביא ילד לעולם (בלי אפידורל)? הבאתי. לעלות לכרמל ולהתברגן? התברגנתי. אפילו את הלילות המטורפים עם צ’ייסרים החלפתי בקפה של שעות הבוקר המוקדמות, מוקפת קטנטנים בפארק השכונתי.
אני מודה שאני עדיין מרגישה חריגה בנוף המקומי, אבל אפשר להגיד שהתחלתי להתרגל לרעיון. אמנם בהתחלה לקח לי שעה לצאת מהבית (נוסף על שלוש שעות הכנה סביב לביא) כי אף פעם לא הצלחתי להתאים את הלוק שלי לסגנון האמהי, ובמקום לזכות בתואר הנכסף “האמא של לביא” בפארק, תייגו אותי כ”האמא הרוקיסטית” (במקרה הטוב). אבל מסתבר שגם לסגנונות שונים של אמהות יש מקום ושגם הכרמל יודע לחבק.
לאחרונה, בכל בוקר שבו אני יוצאת עם לביא (אחרי זמן התארגנות הרבה יותר קצר) אני מוצאת את עצמי מזמזמת בלב “זה לא כל כך נעים לראות גן סגור”. בכל זאת, את קפה היינה בגן שמואל עוטפת עננה של סגירה, ובכל שני וחמישי מגיע מישהו אחר מהעירייה, תופס את הבעלים בצד ונותן לו איזה דוח או שולח לעברו מבט מאיים. אותי מהצד הסיפור הזה מדאיג. לא כי יש לי אחוזים בקפה, אלא ממקום קצת יותר אגואיסטי של “אם ייקחו לי את השגרה החדשה זה יהפוך לצרת רבים”.
לפני שאימצתי את שגרת ה”להוציא את לביא לפארק” היתה לי שגרה דומה של שנים – “להוציא את מטילדה (הכלבה) לפארק”. אז זה היה גן בנימין ואיסוף קקי לשקית, והיום זה גן שמואל ואיסוף חצץ מהפה של לביא. הרגישות שלי לצרכים של הכלבים ושל הבעלים שלהם למקום נחמד להסתובב בו היתה תמיד, ובעצם תהיה תמיד. יותר מזה, החיבור בין ההולכים על ארבע למיניהם – במקרה שלי, גם לביא וגם הכלבים – הוא מושלם לכל הצדדים. בכל פעם שבה הוא רואה בפארק כלב הוא מיד מחייך וזוחל לכיוונו. אבל מקרה שחוזר על עצמו בכל פעם הוא שלולית פיפי שהיד של לביא נכנסה אליה או קקי שהוא כמעט שיחק איתו, ואותי זה פשוט משגע. איך יכול להיות שפארק שמיועד לתינוקות ולילדים קטנים משמש גם לבית שימוש של הכלבים?
תמיד רציתי להאמין שכלבים לא באמת מבינים איפה מותר ואיפה אסור ושאין מה לעשות בנושא (למרות שבטח שיש: אפשר בקלות לתחום את האזור, ומי שרוצה לשבת עם הכלב לקפה, אין בעיה – שיעשה קודם סיבוב בפארק לרוקן את הכלב). מה שלא תיארתי לעצמי הוא שאתקל בלייב במקרה של כלב שעושה את צרכיו כאשר בעליו, אשה מבוגרת, עומדת לידו ולא עושה דבר.
הכלב היה במרחק של מילימטר מלביא, וכשהזהרתי אותה מה שהכלב שלה מתכנן היא אפילו לא מצמצה. מבחינתה זה בסדר לתת לכלב לשחרר הכל על הדשא הסינתטי במקום בשאר חלקי הפארק הלא סינתטיים שבהם משחקים הרבה פחות תינוקות. כשסובבתי את הראש ראיתי את הבעלים של קפה היינה מקבל עוד דוח על כך שהוא הפך את הפארק למקום נעים להיות בו, וחשבתי לעצמי שהדוח מגיע לאשה עם הכלב. כמובן שכאשר הגעתי לרכב שלי גיליתי שהזמן של הפנגו הסתיים ושגם אני הצטרפתי לחגיגת הדוחות.
ואז הבנתי: מבחינה תקציבית לא צריכה להיות שום בעיה לתחום באלגנטיות את הפארק שלנו, וגם אם הכסף מהדוחות מיועד לדברים אחרים לפחות תשקיעו, פקחים יקרים, את האנרגיות שלכם בעשייה שתיתן לנו נחת ולא תפרחת. את הדוחות שמרו לאנשים שמתנהגים כמו כלבים ולא לבני אדם שמנסים לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד. לדעתי צריך לחוקק חוק: “קיוסקפה בכל פארק”. כי מישהו צריך לשמור על השפיות שלנו, ההורים. על החתום: אמא חיפאית.
