אני זוכרת איך אספתי שקלים ואגורות והלכתי להצגה “פיטר פן”, ובסיומה חיכיתי נצח בתור ורכשתי את הקלטת של ההצגה. אני זוכרת שישבתי שעות מול הטלוויזיה, צפיתי בחנוך רוזן עף לתוך הקהל, שרתי עם הקאסט את כל השירים והמצאתי כוריאוגרפיות כשהרגשתי שיש מה לשפר. כמה דמעות ברחו לי ברגעים המרגשים. אני לא בטוחה אם זו היתה ההצגה ששמה את החותם על הרצון שלי לעבוד בתחום, אבל היא בהחלט אחד מהזיכרונות הטובים שלי. אגב, עד היום, אם תנסו אותי, אני בטוחה שלא אפספס מילה בשום שיר.
תמיד אמרו לי שכשיהיו לי ילדים יהיה להם כיף עם כל השיגעונות שלי ושאכניס את עולם המשחק שלי לכל פעילות איתם. ובכן, לביא עדיין לא מעריך את כל הדיבובים שאני עושה לצעצועים שלו, להקשיב לסיפור אין על מה לדבר, ובמקלחת, אפילו כשזה רק אני והוא, הוא לא עף על הזיופים שלי.
במשך כל ההיריון, עד ליום האחרון, הופעתי. כלומר הופענו – אני והבטן הענקית. אומרים שכבר בבטן התינוקות מתחילים להתעצב, ולכן בניתי על השעות הנוספות שלי על הבמה שיעזרו לו – אם לא בעיצוב החיצוני אז לפחות שירוויח קצת קולטורה. מאז שלביא נולד הוא איתי בחזרות ובהופעות, נחשף למוזיקה ולאנשים. מה שלא העזתי עדיין לעשות זה לקחת אותו להצגה אמיתית, שלמה, עם קהל.
בפסטיבל הצגות הילדים בשנה שעברה הוא היה בן חודשיים והגיב יפה לבובות הענק במתחם. השנה, ממש ברגע האחרון, לקחתי אותו להצגה “אם פתאום אפגוש אריה” (אריות הם החולשה שלי. בפעם האחרונה שפגשתי אריה לביא נולד). לא, זו לא הצגה לפעוטות, היא לא מוצגת באולם קטנטן ולא נגמרת אחרי 20 דקות. זו הצגה לילדים מגיל 3, ולמרות שלביא כמובן בוגר לגילו, היתה לי תחושה שזה פחות יתפוס. הלב שלי דפק בקצב של 200 פעימות בדקה, לא רק בגלל פוטנציאל הפדיחות שהפעם אני אהיה האמא המעצבנת שהתעקשה להכניס תינוק, אלא יותר מהחשש איך לביא יגיב להצגה. הפחד הגדול שלי היה שהוא ייצא בדיוק ההיפך ממני ושדווקא בגלל כל החשיפה זה לא יעשה לו את זה. נעמדתי ליד הדלת, ולאחר שסדרניות מנוסות בסינדרום האם הדאגנית לא הצליחו לשכנע אותי להתיישב, נעלי העקב שברו אותי, ואחרי 20 דקות החלטתי לתת להצגה סיכוי. התיישבתי ליד אנשים מבוגרים שמוערכים בעיר, ואיכשהו לביא היה זה שהתנהג הכי יפה מכולם.
זה היה היום המאושר בחיי. היום שבו הבאתי את לביא לראשונה להצגה מלאה. ההצגה סבבה כולה סביב חיות – בול בשבילו. הוא היה מהופנט ממנה ואני הייתי מהופנטת ממנו. גם אני נהניתי מההצגה, מהשירים ומהתפאורה, ואפילו גיליתי את הסוד מאחורי השיר “יונתן הקטן” (אבל לא אגלה כדי לא אהרוס לכם). והדבר הראשון שעשיתי ביציאה היה כמובן לרכוש את הדיסק עם כל השירים. מאז שלביא הגיח אל חיינו, גם ברכב של אריק וגם בשלי הוחלפו כל הדיסקים בדיסקים של פעוטות. בכל שבוע אנחנו מנסים את מזלנו עם דיסק חדש, והפעם לראשונה זה הצליח. הדיסק הזה פשוט מנציח את הקסם של התיאטרון – שירים שלא גורמים לי להיות מותשת בסוף הנסיעה ולהילחם בדחף לזרוק את הדיסק מהחלון, שירים עם תוכן כייפי ולא קיטשי שנמאס ממנו מהר, שירים שכיף לשיר ביחד, שירים תיאטרליים עם קולות מוכרים. בכל פעם שאני נזכרת במה שראיתי על הבמה עולה לי חיוך קטן.
החג הזה הרווחתי פעמיים: גם הגילוי שלביא בצד שלי ונהנה מתיאטרון, וגם גילוי הדיסק עם המוזיקה שעושה טוב גם ללביא וגם לי. אגב, גם כאן, אם תנסו אותי סביר להניח שאני כבר בקיאה בכל השירים. ולגבי הכוריאוגרפיה? הפעם ויתרתי. הם עשו עבודה טובה.
