עבר עלי יום שואה. בעצם יומיים, אם מחשיבים את הדוח שקיבלתי, את הפקק שנתקעתי בו, את העצבים מהסתומה שהיתה חייבת להעיר לי על איך שלביא לבוש, את השיניים של לביא, את הלילות הלבנים ואת זה שאיבדתי 200 שקל כי מכל התיקים שיש לי בסוף אני דוחפת כסף לכיס של הג’ינס.
מרוב שהייתי מרוכזת בעצמי ובמר גורלי כמעט פספסתי את המסורת השנתית שלי – ערב מיוחד לזכר השואה. בשנים האחרונות אני מארחת בביתי הפתוח ניצול שואה שמספר את סיפורו, מוסיפה קטע אמנותי ומגישה המון עוגות.
סלנג השואה שרבים מאיתנו אימצו, ושזרו בלי לשים לב בטקסטים כמו בתחילת הטור, הוא רק אחד מהנושאים שעולים במפגשים שאני מארגנת. אלה דברים שחשוב לעורר ולשים עליהם דגש, ובמרוץ החיים הזה, אשר מלווה בהרבה ציניות ובאינטרסים אישיים, אנשים כבר לא עוצרים כדי לזכור ולכבד את ההיסטוריה שלנו ולהקשיב לאלה ששרדו ועדיין חיים כדי לספר את הסיפור.
בכל שנה אני יוצרת קשר עם ניצול אחר שמביא את סיפורו המצמרר, כזה שלא סטיבן שפילברג ולא קוונטין טרנטינו היו מסוגלים אפילו לעלות בדמיונם. השנה נזכרתי ברגע האחרון, וכשאני אומרת “ברגע האחרון” אני מתכוונת ליום שבת, יום לפני יום השואה.
אמא שלי לא אוהבת שאני מודיעה לה ברגע האחרון כשאני צריכה בייביסיטר, אז איך אודיע לניצול, אדם קשיש ורגיש, שהוא מוזמן למפגש ביתי אצל זרה מוזרה שמטרידה אותו ביום המנוחה שלו? אבל לא רק שהצלחתי, אלא גם זכיתי לערב מרגש ושונה מכל מה שתכננתי או עשיתי בעבר. הפעם הבאתי את סיפורי השואה מכמה זוויות שונות.
את הערב פתח הותר בנימין ורסקאין, חייל לשעבר בצבא רוסיה, שאם היה לו מקום על הז’קט בין כל העיטורים הייתי עונדת לו מדליה רק על זה שהצליח לעלות בכזו אלגנטיות את כל המדרגות שלי. האיש, בן 92 וצלול לחלוטין, דיבר, אבל לא בעברית. הוא נעזר במתורגמן סייבה קיז’נר אחרי שכולם הלכו ואריק שיחק עם התמונות שצילם, הסתכלתי על העיניים שלו ואז ראיתי את הסיפור שלו. אז גם בכיתי פעם ראשונה. הוא השתתף במלחמת העולם השנייה ונפצע כמה פעמים. הוא סיפר שכחייל זרקו אותו לשטח בשיא הקור, עם 27 ק”ג על הגב, כדי לצוד נאצים. הוא אפילו היה באחד הקרבות הקשים ביותר והעקובים מדם בהיסטוריה – הקרב על נהר הדנייפר – שבו נהרגו כמיליון חיילים. ולחשוב שאני מתבכיינת על פקק בפרויד. לפני כן מעולם לא שמעתי צד של לוחם מהתקופה ההיא. והוא גר בעיר שלי. יש מצב שאנחנו הולכים לאותו סופר, ובלי כל אותות הכבוד שענד פשוט לא היה לי מושג שהוא לא עוד אדם מבוגר שלא דובר את השפה. יש לי חולשה למבוגרים שבאה לידי ביטוי למשל בלתת להם לעקוף אותי בתור, אבל סתם נקודה למחשבה – אולי האיש הזה, שרק רוצה לשלם על החלב שקנה, הוא עוד גיבור עם היסטוריה מפוארת?
בחלקו השני של הערב קיבלנו זווית אחרת לגמרי ממשה ווינטראוב, ניצול שחווה את השואה כשהיה בגילו של לביא. כשדמיינתי לעצמי תינוק בזמן השואה זו היתה מבחינתי התמונה הכי קשה, בעיקר כשצריך להתחבא ואז מתעורר הפחד שהוא יבכה. האיש סיפר על התקופה ההיא, על חוויותיו, על ההשלכות של השואה עליו עד עצם היום הזה, ועל איך הוא מצא את עצמו בעיר שלנו, בשכונה, ברחוב הסמוך. הוא דיבר עם המון הומור ואותנטיות והציג תמונות ואפילו מטבעות מהמחנה.
האורחים היו מרותקים, ואחת מהם במיוחד. זו היתה אורחת הכבוד שלי, חולדה גורביץ’, שמשבוע לשבוע אני מרגישה שהיא כבר בת משפחה. גורביץ’ היא אשה עסוקה, אבל ברגע האחרון, כמוני ממש, היא הפתיעה ובאה. היא גם הוסיפה סיפורים משלה, דיברה על ערכים כמו שרק היא יודעת, ריגשה ונתנה את הזווית השלישית של הערב – הצד של אלה שחיו בארץ בזמן השואה. היא סיפרה איך עמדה לצדו של אביה כששמע על המאורעות ועל השאגה שיצאה מפיו אשר חרותה בלבה עד היום ומלווה אותה.
אז הפעם לא היה קטע אמנותי ולא מוזיקת יום זיכרון עם כנר וחלילנית, אבל היה מפגש אינטימי, קשוב ומסקרן ושלושה צדדים לסיפור. תודה לאורחים שחלקו איתנו את סיפורם האישי ולאחרים שהיו שם כדי לשמוע ולהעביר את הסיפורים הלאה. ובקשר אלי, אני מבטיחה לא להתבכיין יותר על דוחות ופקקים.
