את מטילדה גידלתי מאז שהיתה גורה. לעולם לא אשכח כמה בכיתי כשקיבלתי אותה במתנה והבנתי שנתקעתי עם הכלבה הכי מכוערת בארץ, אבל מהר מאוד היא הפכה להיות הכי יפה שיש. היא היתה איתי בכל מקום, בכל מצב. אני זוכרת שערב אחד, באיזשהו פאב, התיישבתי ליד פסיכודוג שאמר לי שמטילדה בטוחה שהיא בן אדם ושאני חייבת להפסיק להרים אותה, להלביש אותה ולהתנהג אליה כאילו היא הילדה שלי. אז חוץ מההמלצה האחרונה, באמת ניסיתי לשים לב להתנהגות שלי. מכירים את המשפט “אף פעם לא מאוחר מדי?”. בקלות רבה מדי ויתרתי לעצמי בטענה שכן, מאוחר מדי, ולא, אף פעם לא אצליח לשנות את הדפוסים שיצרתי, לא שלי ולא שלה. התקשיתי ללכת איתה עם רצועה (לא היה לי נעים להכתיב לה קצב), והרשימה עוד ארוכה. לפחות התנחמתי בעובדה שאת הסטאז’ לאמהות אני עושה עליה. אז טעויות הן דבר לגיטימי, ועדיף עכשיו באשר בשעת השי”ן.
תשע שנים אחרי הגיח לביא אל העולם. תשעה חודשים לפני כן התחלתי לקרוא את התנ”ך להורה המתחיל – מה לעשות, מה לא לעשות, למה להגיד “מה כן” ולא “מה לא” – ועוד מיליון תיאוריות ומיליון וחצי תיאוריות שסותרות את הראשונות.
בחודש הראשון שלי כאמא היה לי לו”ז יומי צפוף. על הבוקר ייעוץ הנקה עם הולצברג, יוגה לתינוקות עם דפנה לוטן, שלומית חיים בהדרכת מסאז’ לתינוקות, אושרת שמלווה בשינה, מור עם רפלקסולוגיה לתינוקות בשביל הקקי, ולק ג’ל בשבילי, סתם כי זה כבר מותר. חודש אחר כך הפכתי להולצברג, לשלומית, לדפנה, לאושרת ולמור בעצמי. הייתי מגיעה למפגשים ומזהה בשר טרי יותר ממני וישר מתחילה בטיפים ובהרצאות אחרי שעות הפעילות.
בחודש השלישי חלה רגרסיה, כיאה להצפת חומרים במוח המצומק, ואי שם בחודש החמישי שחררתי הכל והתחלתי פשוט להיות. בזמנו לא באמת הבנתי את חשיבות הדרכת ההורים, וכל עניין היועצות למיניהן הרגיש לי כל כך פשוט וגרם לי להאמין שאם רק ארצה מחכה לי קריירה חדשה, משום שתמיד יהיו אמהות טריות שיחפשו את היועצת הבאה. במקביל הפכתי ליועצת לענייני יועצות עם מאגר לא מבוטל של נשים בארסנל. האוהל האדום, גרסת הווטסאפ.
לאחרונה התחלתי להוציא את ההרגלים שפיתחנו בבית החוצה, למרחב הציבורי – בכל מקום שבו יש עוד עיניים. פתאום נתקלתי בלא מעט גבות מורמות כשקלטתי שמה שנראה לי טבעי – לביא אוכל על הרצפה ולא ישוב בכיסא, לביא הולך יחף ולא עם נעליים, לביא ישן בשעות לא קונבנציונליות (ואם הוא כבר ישן אז רק במיטה שלנו, באלכסון) – נראה מוזר לאחרים. בקיצור, הסתבכתי. פה ושם זרקו לי עצם, אבל מה שזורם עם כלבים פחות עובד על טעויות של ילד ראשון.
תמיד שכנעתי את עצמי שהכל מותר כל עוד אין לו מסגרת, אבל מסתמן שבקרוב נצטרך למצוא אחת כזאת. ואם לא מסגרת בשבילו אז מסגרת בשבילנו. כי בקצב הזה גם השמים לא יהיו גבול. ונראה שבאמת אף פעם לא מאוחר מדי. הקייטנה של לביא נגמרה. אנחנו יוצאים למסע חדש. חינוך מחדש בבית בן ארצי-רובינשטיין.
איך זה ייראה? מי יתיש את מי? וכמה זמן זה ייקח? אני מבטיחה לעדכן, ואחר כך אולי אכתוב אפילו ספר ייעוץ בשם “מה לא לעשות בשנה הראשונה?”. כי אם כבר שילמתי ביוקר על ההרגלים, לפחות שנרוויח מזה משהו.
