ביום חמישי התיישבנו בבית הקפה, אני עם הלפטופ והוא עם הנייד. אני זרקתי יעדים, הוא בדק מזג אוויר. בסוף מצאנו: טסים למלטה בשבת. הטיסה היחידה שמסתדרת עם לוחות הזמנים שלנו ועם השמש שלהם. לא חם מדי, לא קר מדי, לא יקר, אבל לא גם זול. לא חלף זמן רב עד שגיליתי שהיעד הולך להיות מאתגר. אפילו אמא שלי, מדריכת טיולים במלטה במשך שנים, זו שאיכשהו מצליחה לשרבב מידע היסטורי כלשהו בכל ארוחת שישי, הרימה גבה כשסיפרתי לה לאן אנחנו טסים.
“מלטה זה בטן-גב”, היא פתחה. כלומר, למי שיש אחלה בטן או סתם כי זה בעונה, ובמקרה שלי – לא זה ולא זה. השמש חמה, המים פחות. “מלטה היא לצוללנים”, היא המשיכה. במקרה שלנו – הצלילות הן מעייפות, והאטרקציה הכי מפתה, כלומר הקזינו, רחוקה מתמיד כי מגבלת הגיל – 21 – הפכה פתאום למכשול. אי אפשר להיכנס לשם עם לביא ואי אפשר להשאיר אותו לבד במלון.
ובכל זאת הזמנו מלון. בניגוד לאופי החו”לניקי שלנו התברגנו. לא בגלל שעלינו לכרמל והאוויר עלה לנו לראש, אלא שלאחרונה ההתנהגות של לביא לא צפויה ואנחנו מעדיפים לחסוך מעצמנו הפתעות. אז הלכנו על מלון בוטיק במרכז, ושילמנו יותר (הרבה יותר) רק כי הסוכנת המליצה ואמרה ש”המלון נמצא במרכז העניינים, ועם תינוק זה הכי חשוב”. טיפ ראשון: אל תיקחו טיפים ממוכרנית בת 22 שרוב הסיכויים שהיא עדיין לא אמא. כשהגענו למלון אחרי טיסת לילה – טיפ שני: לא טסים בלילה עם תינוק – גילינו שהמלון הוא אכן במיקום מרכזי. כלומר מעל הפאבים ומועדוני החשפנות המקומיים. נפלא. שינה טובה כבר לא היתה לנו.
פרקנו את הציוד (חמש מזוודות, עשרות טיטולים, חמישה זוגות נעליים רק בשבילי) ויצאנו לתור את האי. הלכנו ימינה – שקט, הכל סגור. פנינו שמאלה – אותו הדבר. הרעש היחיד היה של לביא, שהחליט שבחופשה הזו הוא יבדוק את כל הגבולות שלנו. מסתבר שכל נקודה באי הזה נראית אותו הדבר (כלומר צבועה בצבע חום ומשעמם) ושבימי ראשון לא עובדים. נשמנו עמוק וחיכינו ליום שני.
הבעיה היתה שיום שני היה ב־1 במאי. ושוב לא עובדים והכל שקט וסגור. בלילה היו מסיבות מטורפות בכל פינה, רק שעם תינוק בן שנה וחצי זה לא ממש היה בשבילנו. לפחות המסעדות היו פתוחות, אז חיפשנו מסעדה לא תיירותית מדי, לא ריקה מדי ולא טראשית מדי – וגם מצאנו. הצטלמנו בכניסה, מוכנים ומזומנים להסתער, וכבר מהתפריט שהיה תלוי בחוץ ידענו מה נזמין. מלצר חתיך עם חיוך מבויש התקדם לעברנו. “ערב טוב”, הוא אמר, “אני מתנצל, אבל אנחנו לא משרתים זוגות עם תינוקות”. הייתי בשוק, אבל למרות המבט ההמום שתקעתי בו הבנתי שיש משהו בדבריו.
היום השלישי כבר לא היה שקט. מסתבר שכל מלטה נמצאת בתנופת בנייה. ממש כמו לטייל בשכונת נאות פרס, רק על המים. אבל אפילו זה לא קלקל לנו את מצב הרוח, כי באותו היום, כך החלטנו, נתקוף את כל האטרקציות. קמנו מוקדם, נפטרנו מאטמי האוזניים המאולתרים ויצאנו לדרך. חיכינו בלי סוף לתחבורה הציבורית שזזה בקצב משלה, עד שנשברנו וביקשנו לשכור רכב. ואז קיבלנו עוד הפתעה: אם כבר הכל נגדנו, גם הנהיגה היא בכיוון הנגדי. לא נורא. חייתי שנים באנגליה, מבחינתי זה כמו לרכוב על אופניים, רק תביאו רכב. המלטזים כנראה לא מכירים את הקונספט של תינוק באוטו, ועד שמצאנו חברה שמחזיקה במושב של תינוק היא נסגרה מוקדם. ולא רק היא. כל החנויות נסגרות מוקדם, ממש מוקדם. 19:00 בערב נחשבת שם לשעה מאוחרת.
נשארנו באזור החוף וחיפשנו אטרקציות ימיות. אלא שאז התברר שעונת הספורט הימי נפתחת רק בעוד שבוע, ולנו נשארו יומיים לגלות את מלטה ואת סודותיה. לקחנו אוטובוס וקפצנו לבירה. מזל שלא אכלתי הרבה לפני הנסיעה, אחרת לא הייתי שורדת.
אומרים שהמקום לא באמת משנה כשהחברה טובה, אבל מה אם החברה היא תינוק שגילה את אמנות הסירוב ואת כוחן של הצרחות? מה אם הדבר האחרון שבא לו זה לשבת בתוך עגלה בסמטאות הלא סלולות? מה אם במלון רועש בלילה ובחוץ שקט ביום? מה עושים כשהאטרקציות היחידות הן כנסיות וכשאפילו הקשת המפורסמת התרסקה בדיוק לפני חודשיים?
בשבוע הבא: המדריך האופטימי המלא ליעד מאתגר עם תינוק.
