כבר שבוע שאני ממלמל בעבודה כמו אידיוט את המנגינה של ליגת האלופות. אולי זה המוות המפתיע שפקד לפני פחות מחודש את השדר שהכי אהבתי – מודי בראון – שהיה הכי מזוהה עם הצ'מפיונס ליג. אולי זה בגלל אוראל שלי שמשגע אותי כבר חודש על כרטיס למשחק. ואולי זה בכלל הדה ז'ה וו שעולה לי מהשלושער המטורף של החבר הכי טוב שלי באותה תקופה – איגביני יעקובו – במשחק הבית הראשון שלנו בליגת האלופות נגד אולימפיאקוס באיצטדיון בניקוסיה אי שם בשלהי שנת 2002.
אוראל שלי, כמו ילדים רבים אחרים, לא זכו עדיין לראות את מכבי בליגת האלופות. נכון, הסיכויים הם לא גדולים וקל זה לא יהיה, אך ללא ספק יש הרגשה טובה שאפשר לעשות את זה, אפשר לגרום לאוראל ולחבריו לראות את הקבוצה שלהם בליגת הטובה בעולם. בכלל, נראה שמשהו טוב קורה עכשיו – בתי הקפה מלאים בפרלמנטים של לפני המשחק ממש כמו פעם, למשחק אלוף האלופים מחר נגד הפועל באר שבע נמכרו רוב הכרטיסים, ואנחנו כמה ימים לפני המפגש המסקרן נגד היוונים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אפילו זקני העיר לא זוכרים התרגשות כזו בקרב בני הנוער בחיפה כמו בשנתיים האחרונות. מספר הנערות שהאבות שלהם ביקשו ממני כרטיס למשחק הוא בלתי נתפש (ואולי כדאי לקברניטי הקבוצה לחשוב על יציע מיוחד לבנות העשרה שרוצות להגיע לכל משחק). הטירוף של בני העשרה סביב הקבוצה הירוקה כבר מחייב הסבר מה קורה בבתי הספר ואפילו בגני הילדים. השבוע ראית חבר ותיק, אוהד הפועל חיפה, שנשבע לי שהבן שלו החליף צד כי בגן משמיעים כל היום שירים של מכבי והוא לא יודע מה לעשות.
השבוע פגשתי במקרה את הקפטן נטע לביא בהולמס פלייס. הדריכות בעיניים שלו סיפרה את הכל. "לא משנה מי ישחק", הוא אמר לי, "אנחנו יכולים לעשות את זה בכל הרכב". נראה שמאז סיום העונה שעברה ועד היום שורר שקט תעשייתי סביב הקבוצה השנה – פחות דיבורים ויותר עבודה קשה, מחנה אימונים שעבר ללא תקלות, החתמות בדיוק במקומות שצריך, ושחקני רכש שהתחברו לקבוצה בין רגע. אולי זה הצוות המצוין שממשיך כבר שנה שלישית בראשותו של ברק בכר, אולי זה הרצון העז של המאמן להגיע לראשונה בחייו לליגת האלופות אחרי ששבר כל שיא אפשרי בליגה שלנו, בכל מקרה – מנעד הרגשות שמציף אותי עכשיו רגע לפני המשחק מזכיר לי ימים יפים, ובת הזוג שלי אפילו חושבת שאני חוזר לשחק.
ביום רביעי בשעה 20:00 בערב ההיסטוריה חוזרת. לא, אני לא מבקש 0:3 כמו אז, אני רק רוצה עוד פעם אחת לשמוע את אותה המנגינה, נו אתם כבר יודעים, אבל על אמת.
