בעודי יושב מול הדף (מסך המחשב בתכלס, אבל הבנתם את הכוונה), אני מגרד בפדחתי ומנסה להבין ביני לבין עצמי מה כל כך מיוחד במשחק הקרוב מול אולימפיאקוס? זאת אומרת, אני יודע שיש משהו מיוחד, תחושה אחרת באוויר, אבל לקח לי לא מעט זמן לשים את האצבע על הנקודה.
הרי המשחק האירופי הראשון שלנו באיצטדיון, מול שטרסבורג, כבר קרה מזמן, חווינו את שלב הבתים בקונפרנס, זכינו לחנוך בו גם תארים כאלו ואחרים, ואפילו חזינו במשחק אחד במוקדמות ליגת האלופות (חוויה מפוקפקת, אבל עדיין עוד איקס לבאקט ליסט). זה אפילו לא המשחק הרשמי הראשון שלנו בעונה הנוכחית, ויקדים אותו המפגש מול באר שבע על תואר לא מאוד נחשב.
אז מה באמת מקור התחושה, שלי ושל אחרים, בנוגע לייחודיותו של המשחק? ובכן, לאחר מחשבה מעמיקה, נראה לי שהבנתי: המשחק הזה מיוחד לא רק בגלל מה שיהיה, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל מה שהיה.
אי אפשר לנתק את זהות היריבה מהפרק המפואר ההוא בדברי ימי המועדון, זה שאף קבוצה ישראלית לא הצליחה לשחזר מאז – הקמפיין הראשון שלנו בליגת האלופות (והס מלהזכיר מה קרה בטייק השני שלנו במפעל). זוהי היריבה שהעניקה לנו, במחי יעקובו אחד, את הניצחון הראשון שלנו במפעל, קליימקס עצום שלא הצלחנו להתקרב לשחזר מאז.
רוצים להישאר מעודכנים?
בואה של אולימפיאקוס אלינו מסמל חזרה בזמן לימים בתוליים של עוצמה והתרגשות, זיכרונות מג'ובאני, פראליה, קטן ונער הזהב הניגרי, והרבה מעבר לפיאסקו המביך מול הקזחים בעונה שעברה, זה מרגיש כבר כמו טעימה ראשונה מהדבר האמיתי בסמי עופר.
אולימפיאקוס, כאמור, היא יריבה שאפשר לפגוש בקלות בשלב בתים של ליגת האלופות, והקרב איתה מהווה את ההתחלה הקשוחה ביותר שזכינו לה במסגרת מוקדמות המפעל. מאפס למאה באפס שניות, והשאלה איך נתמודד עם העוצמה של היריבה (ויש לה אכבר עוצמה, שלא תתבלבלו מכתבות ההרדמה על כושר לקוי בתקשורת הישראלית) יכולה להשפיע גם לא מעט על המשך הדרך בעונה הזו, גם באירופה וגם בארץ.
וחוץ מזה, גם אם חנוכה עדיין רחוק מאיתנו – מכבים מול יוונים (ועוד ירוק מול אדום) זה דרבי לכל דבר ועניין, בכל זמן ובכל מקום.
עונה אירופית ירוקה יוצאת לדרך בכל הכוח, רק שלא נבייש את הפירמה.
