במהלך סוף השבוע הופץ בווטסאפ ובפייסבוק מעין מניפסט של אוהד צהוב כחימום לקראת משחק העונה. אחסוך מכם את הפרטים המלאים, גם מקוצר היריעה וגם כי מדובר במשהו באמת מטומטם באופן מזעזע, ואתמצת, אם כן, את השורה התחתונה של האשפה האלקטרונית הזו: אוהדי מכבי חיפה הם מטומטמים, מכבי חיפה היא כלום ומועדון בלי מוסר, ומכבי תל אביב באה לדרוס ולהשיב "סדרי עולם" על כנם.
בדרך כלל אני לא נוהג לייחס יותר מדי חשיבות לדברים כל כך מטופשים, אבל הפעם נראה היה שהחיבור הזה, בשינויי נוסח קל ובעידונים, משקף היטב את הלך הרוח במחנה הצהוב. בעיקר את הנוחות הבלתי נתפשת שאותה הם מרגישים כשהם מגיעים לסמי עופר. היא פשוט בלתי נתפשת, מביכה ומרתיחה, הדומיננטיות הזו שלהם במפגשי הבית שלנו.
עזבו את בלומפילד רגע בצד, בבית שלנו (!), בסלון שלנו (!), מגיע היריב הכי גדול ושנוא שלנו, משתין לנו בקשת על השטיח, מחייך חיוך גדול וחוזר הביתה. ניצחון בית אחד במשהו כמו 8,500 מפגשי ליגה, ועוד סכין מדממת שנשלחה ללב במשחק הבטחת האליפות בעונה שעברה. פלא שהם הרגישו כל כך בטוחים בעצמם? פלא שכל אוהד מכבי תל אביב שפגשתי, ואלו השפויים והנחמדים ביניהם, חייך אלי חיוך זחוח ושאל אם אני מוכן לקראת מה שיקרה לנו בשבת.
והאמת, זה חלחל יופי גם אלינו. אי אפשר לשקר וגם לא צריך – הפחד והלחץ מהמפגש מולם וממפלה אפשרית הם עצומים, על אחת כמה וכמה כשמדובר במפגש טעון ויוקרתי כל כך, כששתי הקבוצות נפגשות בשיא כוחן להתנגחות ישירה על המקום הראשון. במהלך המשחקים מולם אני על סף מוות כמעט בכל דקה מה-90. אם היה לי שעון דופק הוא היה מתפוצץ לי על היד בסביבות הדקה העשירית. עזבו, בחימום הוא כבר היה מתחיל להיסדק.
ביחד עם מכבי חיפה עולה למגרש בכל מפגש כזה עוד שחקן – הפחד. והוא נכח גם אתמול. ניתן היה לראות את זה באובדן האוריינטציה בדקות הראשונות שהוביל להזדמנות של קניקובסקי. אבל ככל שנקפו הדקות, הפחד הלך ונעלם, והאמת הלכה והתגלתה במלוא הדרה – עם כל היח"צ, ועם כל הרכש האדיר, ועם כל הניצחונות המוחצים על חוגי הכדורגל של חדרה וריינה, מכבי חיפה פשוט קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב. ובהרבה.
רוצים להישאר מעודכנים?
זו היתה תצוגת דומיננטיות בטעם של פעם, וכזו שלמרות הלחץ העצום ותחושת "הנה מגיעה העקיצה של גלוך/יובאנוביץ'/איזה בלם מקרן" בסביבות הדקה ה-70, בסופו של דבר הוכרעה בצדק גמור ומוחלט לטובתנו. כמו שצריך להיות בכל משחק בית מול כל קבוצה בישראל. כמו שצריך להיות מולם, כמו שהיה מולם עד לפני עשור. משהו שהוא בגדר סדר טבע, שהוריקן איום ונורא הצליח להפר במשך יותר מדי זמן.
כל הכתבים התל אביבים מדברים על זה שזה היה משחק שקול וצמוד, על הטעויות של איביץ' וסאבוריט ופיבן ועמה ודוניה. הם לא יתנו למשהו כמו המציאות ומראית עין לקלקל להם את האג'נדה. הם דיברו על הצהרת כוונות, על זהבי שעומד להתפוצץ ועל משחק של חילוף משמרות. לאור אתמול, ולפחות לעת עתה, המשמרת שלנו נראית עדיין רחוקה מסיום. וזהבי? אני די בטוח שהוא התפוצץ אתמול, אבל זה כבר לא היה על המגרש.
אתמול קבוצה אחת באה להצהיר הצהרות עם שלושה בלמים, שני מגנים ו-50 קשרים באמצע, והקבוצה השנייה באה לשחק את הכדורגל שלה. והיא עשתה את זה חזק, יפה ומהיר, כמו שהיא יודעת, כמו שהיא צריכה, כמו שהיא חייבת לעשות בכל משחק שבו היא פוגשת את היריב המר בצהוב.
מעבר למשמעות המיידית של הנקודות, הניצחון היוקרתי והמקום הראשון, המשחק הזה והדומיננטיות שבה שיחקנו אותו סימלו עבורנו ציון דרך משמעותי הרבה יותר: נגמר הבורדל ונגמרו החגיגות של מכבי תל אביב בסמי עופר. בבית שלנו, בסלון שלנו, גם אתמול, הגיע האורח הלא רצוי ושוב השתין.
רק שהפעם הוא השתין מפחד.
