"אבא, אבא, חכה שנייה", צרח הבן שלי אוראל ביציאה מסמי עופר. הסתובבתי וראיתי אותו מחטט בפח ענק כמו הומלס שמחפש אוכל ושולף מהאשפה את הכרטיס המקומט של המשחק שזרקתי כמה שניות קודם לכן כשהוא מלא בכתמי קטשופ ועם ריח מזוויע. "אני רוצה לשמור את הכרטיס כדי שהמורה תאמין לי שהייתי במשחק ושניצחנו את יובנטוס", הוא הסביר, "ואחרי זה אמסגר אותו בחדר ארשום את התאריך הזה – 11 באוקטובר 2022. עשינו היסטוריה ואני זכיתי להיות שם".
יש משהו באוראל ובמתבגרים של היום – כמעט שלא ניתן להחליף איתו מילה במהלך היום, הוא מסתובב עצבני, כל הזמן מרגיש מקופח ובטוח שהוא מקבל פחות ממה שמגיע לו, משוכנע שיש לו מלצר ומשרת קבוע בבית, ומרשה לעצמו לדבר אלי בשפה לא מכובדת. כל מה שאעשה עבורו פשוט לא ישכנע אותו שאני אוהב אותו ושכל רצוני הוא שהילד יהיה שמח ומאושר. הוא גם מדמיין שהעולם זה עוד סרטון בטיקטוק ושאנחנו רק הניצבים בו, והדבר היחיד שמוציא אותו מהאייפון, מהסוני ומהאקס בוקס זה משחק של מכבי חיפה.
אני לא מבין את הנוער של ימינו. אני זוכר את הכבוד שנתתי לאבא שלי כשהייתי ילד, איזה הבדל בין אז להיום. לאוראל אני תמיד מוותר וחס עליו כדי לא להרגיש רגשות אשם. גם ככה אני מרגיש שאני לא האבא שהוא חלם עליו, אבל אני ממשיך לנסות בכל פעם מחדש להיות האבא הזה. שלשום, לאחר עוד התפרצות בלתי מוסברת שלו עלי, חשבתי להעניש אותו – וגם אותי – ושלא נלך למשחק. כמעט הפסדנו את המשחק הכי גדול שנראתה אי פעם בחיפה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בדרך לאיצטדיון האווירה מחשמלת. כרגיל, מכבי היא ההצגה הכי טובה בעיר, יותר מכל סרט זר ומוזר שהביאו לפסטיבל הסרטים המנומנם. לאחר ההפסד המביש לריינה, איש לא צפה את מה שהולך לקרות על המגרש. בסך הכל רציתי לחזור הביתה לא מובס, עם מעט כבוד ובלי צעקות בדרך חזור מהילד המתוסכל שלי, אבל אז זה קרה – התפוצצות.
מהדקה הראשונה כתשה הקבוצה בירוק את האיטלקים הופעה הירואית של כל שחקן ושחקן. נדמה היה שאנחנו נמצאים בחלום של 90 דקות, שבו יש רק קבוצה אחת על המגרש, ועליה מנצח מאמן ישראלי שעושה בית ספר לאחד המאמנים הטובים בעולם. השחקנים של מכבי לא הפסיקו לרוץ לרגע, לא זכורה לי קבוצה ישראלית עם כושר גופני גבוה כל כך גבוה. מי זוכר שרק כמה שעות לפני כן החברים מהמרכז עוד צקצקו כמו תמיד – אולימפיאקוס חלשה, פ.ס.ז' זלזלו, יובנטוס אפורה. שימשיכו לדבר שטויות, ולנו יהיו סיפורים לנכדים.
בדרך הביתה, אחרי שאוראל שלף את הכרטיס מפח האשפה, אמרתי לו מה שכל אבא צריך לומר היום לילדיו: "זה לא הגיוני מה שראית על המגרש". כי מכבי היא תופעת טבע שמשחקת באיצטדיון שמנתק אותך מהמציאות לשעתיים פעם בשבוע (ולפעמים פעמיים) ומגשים חלומות. זה פשוט לא נתפש. יובנטוס, הגברת הזקנה, אלילת נעורי ואימפריה איטלקית, חייבת את הנקודות כדי להישאר בחיים בליגת האלופות, ומכבי עושה לה בית ספר לכדורגל.
בינינו, לא באמת אכפת לי שבחודשיים של שלב הבתים בכר ישים את הליגה בצד ויעלה למשחקים בליגה עם הנוער. אני סומך על הקבוצה המרגשת הזאת שתצליח לצמצם פערים. תנו לנו עוד הצגות כמו נגד יובה, תנו לנו להתפעל מהטירוף ומהריצה הבלתי פוסקת (אני נשבע שהתעייפתי רק מלראות את עלי מוחמד ונטע לביא רצים), תנו לנו עוד לב ונשמה.
תודה לך מכבי על תקופה מדהימה ועל המשחק הכי טוב שראיתי בכל חיי. לא אשכח אותו לעולם.
הכרטיס שנשלף מפח האשפה
