החודש נולד לי ילד. בן ראשון. אומרים שכל ילד שבא לעולם מביא איתו ברכה. וכך, בחודש הראשון שלו בעולם הוא כבר הספיק לנצח את הצהבת בבית חולים ומספר שעות אחר כך שלח את אבא שלו באישור אמא שלו לאיצטדיון להביא ניצחון מול הצהובים בסמי עופר. הילד הזה קיבל נשיקה בראש ולחישה של "תביא את המזל היום, זה אפשרי" לפני שיצאנו למשחק מול יובנטוס, וכמו ילד טוב הוא לא אכזב את אבא שלו. ואתמול, רגע לפני שיצאתי לחברים לצפות במכבי מול פ.ס.ז', אותו ילד הסתכל עלי במבט של "גם לי יש גבולות", ואני חייכתי וביקשתי ממנו שרק נמשיך להתרגש ולשחק כדורגל כמו ילדים, מכל הלב. אומרים שצריך לדעת מה לבקש בחיים.
אנחנו ביקשנו ליגת אלופות וקיבלנו את שלישיית החייזרים מסי, ניימאר ואמבפה שנראים כאילו יצא הסרט החדש של "מסע בין כוכבים". בין ההבדלי הגלקסיות בכישרון קיבלנו גם שיעור מהסוג שאב נותן לבנו, וזה שכדורגל משחקים באומץ, כמו ילד שלא מפחד מכלום. פעם הוא בועט לאיטלקים בראש, ופעם אחרת הוא נופל על הטוסיק מול הגדולים האימפריה הצרפתית.
ואפרופו להיות גדולים, אבל על אמת, זה יום אחד להיות על האולימפוס ולמחרת להילחם על התפר שבין מחמאות לכישלון מפואר אחרי שביעייה. רכבת הרים שעוצרת יום אחד לגרעפס בקרית שמונה עם האקסית רועי קהת, ויום אחרי עוצרת ללילה בלי שינה בפריז עם מסי וקצת יותר מ-6,000 ירוקים.
ואלה הם בדיוק מכבי חיפה והצבא הירוק שעומד מאחוריה – חיים ברכבת הרים של רגשות טרנסאטלנטיים ובלתי פרופורציונליים, נעים בין אושר בלתי נשלט לאמונה שלמה שאפשר ולגאווה אדירה, גם כשלא הולך בדיוק כמו שרצית, כי ניסית הכל. כמו אבות שגאים בבניהם.
רוצים להישאר מעודכנים?
כששואלים אותי איך זה להיות אבא, אני כבר הבנתי שמצפים לשמוע את המילים אושר, אהבה וחוסר שעות שינה. אבל אני, אני אין לי בעיה עם לילות לבנים של אושר. אני עונה לשואלים תשובה פשוטה ונחרצת: מצאתי את התכלית של החיים. והאמת, כשחושבים על זה, אם היו שואלים את קברניטי מכבי מה התכלית של המועדון הירוק בעולם, סביר להניח שמלבד הציפייה הברורה לשמוע תשובות כמו תארים והישגיות, הם גם היו עונים שהתכלית של המועדון הירוק זה לשחק כדורגל התקפי, באומץ, בלי פחד. לעלות בכל מגרש בטירוף כמו ילד שעולה למגרש בפעם הראשונה ורוצה לטרוף את העולם.
ואיזו זכות אמיתית זו למצוא את התכלית שלך בחיים. יש מועדוני ספורט שקיימים מאות שנים ללא מהות ותכלית. ואנחנו? אנחנו, הילדים מהכרמל, נמצאים על הבמה המרכזית של תיאטרון החלומות, חולמים ומגשימים, מנצחים וכובשים, מפסידים ונותנים הצגות. גם היום, אחרי עשרות תארים, לא מתביישים ללמוד, לגדול ולהתפתח.
ולמרות הנשיכה הצרפתית שקיבלנו, אני כבר מסתכל על רביעי הקרוב וכבר יודע מה אבקש מהילד שלי לפני שאצא לאיצטדיון. אבקש ממנו שייתן לנו רק עוד לילה לחלום ולשמוח כמו ילדים. כי הילדים האלה הם אנחנו. בגיל 20, 31, 56 וגם 80. ביציע, מול מסכי הטלוויזיה ועל כר הדשא. והילדים האלה נלחמים ביחד מול אריות אירופה וחייזרים מהחלל כדי להשיג את המקום השלישי בבית. שווים בין שווים. עם תכלית, עם חלום. כמו ילדים.
