מה נשתנה הדרבי הזה מכל הדרבים? ובכן, לא מעט. ברמה המקצועית, כמובן, הסיפור הגדול הוא החלפתו (המצערת מבחינתנו) של ניר קלינגר ברוני לוי, מה שהופך את הדרבי הקרוב להרבה יותר פתוח ושקול. לחם חוקו של רוני לוי הוא הוצאת המיץ של יריבות, בייחוד אלו החובבות החזקת כדור, וכמי שמכיר היטב את הצד הירוק בעיר, אין כל ספק שהוא יעמיד את הפועל חיפה מצוין טקטית ומוראלית לדרבי הזה.
זה כשלעצמו לא היה עוזר לו יותר מדי בימים כתיקונם, אבל בתוך גל המשחקים הבלתי נגמר שבו אנחנו נמצאים, עם העומס ההזוי שמוטל על כתפינו, הדרבי הקרוב הוא מה שנקרא בלעז ANYBODY'S GAME.
אבל הצד המקצועי של הדרבי הוא החלק השולי יחסית בסיפור בין שני המועדונים, ובעיקר בין שני מחנות האוהדים. ראשית, ישנו העניין שעד היום לא נותן לי מנוח – עזות המצח והחוצפה של הפועל חיפה להעתיק חגיגת כדורגל ויום חג לעיר בחצי גמר הגביע למוסכי יפו ואיצטדיון בלומפילד, הכל כדי לעצבן ולהציק, לעייף ולהטריד את הצד הירוק. בסופו של דבר, הפועל חיפה גם אכלה את הדגים המסריחים עם המסע מלא התלאות ליפו, וגם גורשה מהעיר (המון משחקי מילים יש כאן, חבר'ס, באמת) עם הפסד צורם במשחק על סף הלא תחרותי. הקארמה סגרה עניין בצורה מושלמת עם חוסר הכבוד של הפועל חיפה לעיר שממנה היא מגיעה, ברמה שגורמת לי אישית להשמיט את שם העיר שלנו משמה, ולכנות אותה בשם הראוי יותר, מכל בחינה, הפועל יפו.
ולכל הפיאסקו הזה הצטרפה גם המזימה של אוהדי הפועל, שבמסגרתה גברו האולטראס שלה באומץ לב על מנעול של מחסן ציוד בסמי עופר (גם זה לא, בתכלס, מישהו פתח להם את הדלת), גנבו באנרים ודגלי עידוד והעלו אותם באש, לקול מצהלות קבוצות וונאביז כאלו ואחרות בפייסבוק.
רוצים להישאר מעודכנים?
כאדם שהאמנות והיצירה מאוד יקרה וקרובה ללבו, חשתי לא רק עלבון אלא ממש כאב לראות את הדגלים שמקשטים כל יציע שאליו אנחנו הולכים עולים באש, על רקע מוזיקת ג'ון סינה (פייטרים גדולים, אין מה לומר) דבילית. הפועל הפכה במרוצת השנים לקבוצה שכל מטרתה היא למשוך בצמות של האחות הגדולה, היפה והמוצלחת יותר. יש לה כמובן, ביום נתון ובייחוד בדרבי הקרוב, סיכוי לנצח או לקחת נקודות, אבל ברמת ההגדרה והאני מאמין של המועדון הזה, באמת שהפעולה האחרונה הפחדנית, השפלה והרקובה של שריפת דגלים ירוקים, ביחד עם העקירה מרצון מחיפה בגמר הגביע, רוקנו את המועדון הזה מהשורש ומהתוכן המועט שעוד נותר בו מימים טובים יותר. כל מה שנשאר להם, היום יותר מתמיד, זה לקלקל ולהרוס למכבי חיפה.
לדרבי נגיע תשושים, גמורים, סחוטים עד דק. שחקנים, קהל, כולנו באמת כורעים תחת עומס בלתי הגיוני של כדורגל. עונה שלמה שנדחסת בשליש עונה במקרה הטוב, ועוד עם איזה קבוצות. אבל בכל פעם שבו תיעתק נשימתנו, בכל פעם שבה יתרוקנו ריאותינו, בכל פעם שהקושי יגבר, נעצום עיניים ונראה את הדגלים שלנו, בשר מבשרנו, עולים באש. אם זה לא ייתן לנו את הדחיפה והאקסטרה, שום דבר כנראה לא ייתן.
9.11, יום רביעי, 20:30, סמי עופר. רציתם אש? קיבלתם. יאללה מכבי, באים למלחמה.
