יש משחקי כדורגל שפשוט נשכחים כאילו לא היו. הקבוצות מגיעות, הקהל מגיע, גם התקשורת מגיעה, אבל אין באמת משחק. פשוט 90 דקות של שעמום ובזבוז זמן שיכול היה להיות מנוצל לדברים אחרים. וזה בדיוק מה שקרה אתמול בסמי עופר.
לפני המשחק כולם עוד דיברו על הצגה של מכבי חיפה שעולה בהרכב הכי התקפי שלה ויכולה להגדיל את הפער בצמרת. בבירה הקרה שלפני המשחק השאלה היתה רק כמה ייגמר – שלוש, ארבע או חמש לירוקים – ואילו בצד האדום ביקשו רק לעבור את המשחק בשלום ובלי השפלות.
יפה היה לראות בחוץ אוהדים ותיקים של שתי הקבוצות מגיעים ביחד למשחק ומבינים שבמדובר בסך הכל בספורט. החששות מפני ריבים בין מחנות האוהדים הוחלפו בחיבוקים ובלחיצות ידיים. ראיתי כמה אבות עם צעיף של הפועל ובניהם עם צעיף של מכבי, ואפילו אני המכביסט הגעתי למשחק עם בת זוגי, אוהדת הפועל, מה שאומר שלפחות בעניין הזה העיר ניצחה.
מקצועית, מכבי נראתה עייפה מאוד, וניכר שהשחקנים משוועים להגיע למנוחה. עלי מוחמד, שון גולדברג ועומר אצילי נראו סחוטים, ופגרת המונדיאל מגיעה בול בזמן מבחינתו של ברק בכר . לא זכור לי משחק חלש כל כך של מכבי חיפה בשלוש השנים האחרונות. במשך כל המשחק לא היתה בעיטה אחת למסגרת, לא היה איום ממשי על שערו של אוהד לויטה, אפילו השער שנכבש היה עצמי.
רוצים להישאר מעודכנים?
מנגד הפועל חיפה הגיעה מוכנה היטב למשחק. השחקנים עמדו יפה על המגרש ולא נפלו לרגע משחקני מכבי. הבעיה של הפועל היתה ונותרה בחלק הקדמי. הקבוצה מניעה את הכדור היטב אבל לא מגיעה למצבים, וחסרה שם רגל מסיימת. בינואר הפועל תהיה חייבת להתחזק בהתקפה אם היא רוצה להשתחל איכשהו לפלייאוף העליון, אבל בהחלט רואים את טביעת האצבע של רוני לוי. על אף ההפסד, הפועל יכולה לצאת מעודדת מהדרך החדשה שמנחיל המאמן החדש.
במכבי, חוץ מהתוצאה לא נזכור דבר מהמשחק הזה. במחצית הייתי בטוח שהמשחק יסתיים ב-0:0, וכשראיתי את העייפות של השחקנים ביקשתי שרק לא נפסיד בטעות. אבל כנראה שלמכבי של בכר אלילת המזל מחייכת, ואתמול היא עבדה שעות נוספות. ניצחון קטן ומשעמם, אבל בהחלט ניצחון גדול בבדרך אל המטרה – לשוב גם בעונה הבאה לליגת האלופות.
בתוך כל הטירוף ביציעים, רק דבר אחד העכיר את האווירה – ההתנהגות של חאתם עבד אל-חמיד. נכון, הוא שחקן מצוין, אחד משחקני ההגנה הטובים בישראל, וכשהוא שוחרר מהפועל באר שבע קיוויתי בכל לבי שהוא יבוא למכבי. אבל ההתנהגות שלו אמש מביישת אותו עצמו ואת המועדון שלו. מההיכרות האישית שלי עם יואב כץ, אני בטוח שהוא לא יעבור לסדר היום על התנהגות כזאת. פשוט בושה היה לראות שחקן נוהג באלימות כלפי שחקן יריב, ואז באלימות כלפי תקשורת בעת הירידה מהמגרש.
עבד אל-חמיד חייב להפנים שילדים ובני נוער צופים בו, וההתנהגות האלימה שלו היא לא בדיוק מודל לחיקוי. היום אני שמח שהוא לא במכבי. אני לא רוצה שחקנים כאלה בקבוצה שלי. האדם לפני השחקן.
