התיישבתי לכתוב על המשחק של מכבי חיפה נגד בני סכנין, ובאמת שניסיתי. כי בסך הכל זו היתה תצוגה משביעת רצון, והחזרה לשגרה בסמי עופר היא תמיד מבורכת. ניצחון ליגה שביעי רצוף, שבע משבע בבית, ולמרות זאת התקשיתי מאוד לצפות במשחק ולהתלהב אחרי תצוגת השיא בגמר במונדיאל בין ארגנטינה לצרפת. כאילו זה לא אותו משחק, אפילו לא אותו ענף. אני עדיין מרגיש כמו בהאנג אובר מטורף שמסרב לעזוב את מהגוף שלי.
המונדיאל הזה, ובייחוד הסיומת הפסיכית שלו, הוכיחו לי ולכל העולם למה אנחנו אוהבים כל כך את המשחק הזה וכמה כדורגל הוא חיים שלמים, לא פחות. מנעד הרגשות שחוויתי בגמר ממסי ומחבריו יישאר חקוק לי בתוך הלב עוד הרבה מאוד זמן, אולי אפילו לעד.
אבל היי, אומרים שהתרופה הכי טובה להאנג אובר היא לעשות את אותו הדבר אבל לאט, וכך הגעתי למשחק מול סכנין עייף כאילו אני זה ששיחק 120 דקות בקטר. מכבי חיפה נראתה לא רע במשך רוב דקות המשחק, אמנם יש מקום לשיפור אבל נראה שהשחקנים מבינים שרק דרך אליפות נוספת נוכל להגיע שוב לרמות הגבוהות של אירופה.
רוצים להישאר מעודכנים?
עומר אצילי התחפש למסי וכבש בפנדל, ניקיטה רוקאביצה הגיע סוף סוף לעונה הזאת וכבש שער בכורה מאז החזרה, אבל מעל כולם בלט מוחמד אבו פאני. הוא הזכיר לי את רודריגו דה פול הארגנטיני, וניכר עליו שהוא התאמן יותר מכולם בפגרה והגיע מוכן מכולם למחצית השנייה של העונה. הוא קיבל לראשונה בקריירה שלו את סרט הקפטן, ונראה קליל, חד ובעיקר מחויב. אם הוא ימשיך בדרך הזו, הוא עוד יתברר כחיזוק הכי טוב שברק בכר יכול היה לבקש לקראת פתיחת החלון בינואר.
בשורה התחתונה, מכבי עמדה במשימה – גם ניצחה, גם אף שחקן לא הצטרף לרשימת הפצועים הבלתי נגמרת, גם נשארה מושלמת בבית וגם שמרה על פער של ארבע נקודות ממכבי תל אביב ומהפועל באר שבע לפני המפגשים הקשים מול מכבי נתניה בחוץ ונגד השחקנים של אליניב ברדה בבית.
אחרי המשחק שוחחתי עם כמה אוהדים ירוקים, וכולם אמרו את אותו הדבר: "עזוב אותנו מהמונדיאל, עזוב אותנו ממסי, חיכינו למשחק נגד סכנין יותר מכל דבר אחר. חזרנו מוכנים להמשך העונה". ייקח לי עוד שבוע-שבועיים להתאושש, אבל אם יש דבר שיכול להוציא אותי מהטירוף של קטר זה רק הרכבת הירוקה מחיפה.
