קבלו תרחיש שקורה לי בערך בכל מקום שאינו בשטחה המוניציפלי של חיפה וגרורותיה:
"מאיפה אתה?".
אני מחיפה.
"אה, חיפה. סחתיין על ליגת האלופות".
ואז אני עונה בקול חלוש: לא, לא מכבי. אני אוהד של הפועל. חיפה.
באותו הרגע מתהפכת הבעת פניו של השואל מהערכה למעין חמלה מהולה בתימהון – ובצדק. בכל שנה ובכל עונה הקבוצה שלי מדשדשת לה בפלייאוף התחתון בואכה ירידה. תהפוכות הגורל שלנו – מהחלפות המאמנים, דרך פציעות קבועות ועד לקהל שבדרך כלל מפולג – היו מביאות אל הקצה כל אוהד שפוי בכל מקום על הגלובוס. אבל אנחנו לא אוהדים שפויים, איבדנו ת'שפיות, הלך ההיגיון. הדבר היחיד שגורם לנו לאחד כוחות, נותן לנו תקווה ומדליק לנו מחדש את הטרפת האדומה הוא – ניחשתם נכון – הדרבי. כי לא משנה איפה אנחנו ממוקמים בטבלה, מי מהשחקנים כשירים ומה המצב המורלי שלנו, יש דבר אחד שתמיד, אבל תמיד, יאיר את ניצוץ התקווה שחבוי בנו עמוק – הדרבי.
אין הרגשה דומה להרגשה של אוהד הפועל בבוקר שאחרי ניצחון על מכבי בדרבי. אתה מרגיש פתאום צעיר, "כמו בעל הבית של העיר", כדברי המשורר. השמים נראים כחולים יותר והעיר נראית אדומה יותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הבעיה היא שאנחנו מודעים ליחסי הכוחות הלא שווים בעליל. הפועל ומכבי בחיפה זה דוד וגוליית, זה פוטין וזלנסקי, זה… לא משנה, הבנתם את הכוונה. אבל לדרבי יש את הקסם המיוחד הזה שמוציא מאיתנו, האנדרדוגים הנצחיים, את הבלתי ייאמן, את התקווה והאמונה שזה אפשרי ושזה יקרה. זה קסם שרק דרבי בחיפה יכול לחולל לקהל המוכה ולמוד האכזבות שלנו, כי לדרבי, רבותי וגבירותי, חוקים משלו. ומשפט הקסם הזה עושה לנו בכל פעם מחדש פרפורים בלב, פותח לנו את הצ'אקרות, מחזיר לנו את ההתרגשות שנעלמה, מחדיר בנו את רוח הקרב שמזמן עזבה אותנו. שוב עטים על הקופות ושוב מתחילים לחלום. כי לדרבי חוקים משלו.
נכון שברוב הפעמים אנחנו מתבדים ומתנדנדים בין הפסדים ותיקואים, אבל לפעמים, כן, לפעמים, אנחנו מנצחים. כן, מנצחים את מכבי בדרבי. את מכבי השבעה, העשירה והמתנשאת. ואז הר הגעש האדום מתפרץ ואין הרגשה מתוקה מזו בעולם וכולם יודעים שחיפה שוב אדומה. אז תכינו את הדגלים, את האולטראס ואת הכרזות, רוצו לקנות כרטיסים ותביאו את המשפחה, כי הפעם זה יקרה. אנחנו יודעים, אנחנו מרגישים את זה בעצמות, ובעזרת הקהל, השחקנים, הקבוצה וקצת עזרה של רובי מלמעלה, נקום בבוקר לעיר הפועלים והיא תהיה אדומה. כי אתם זוכרים – לדרבי חוקים משלו.
