וואו, איזה כיף לפתוח את השנה החדשה עם ניצחון, ועוד ניצחון חוץ מרגש במגרש קשה. בכל זאת, זה משהו שאנחנו כאוהדים חווים פעם בשנה (ניצחון החוץ האחרון היה בינואר 2022), אז מגיע לנו קצת לחייך.
מאז הגעתו של רוני לוי יש רוח של שינוי. נדמה שהשחקנים מגובשים יותר, אחראים יותר, רוצים יותר, וגם מבחינה מקצועית – השינוי המיוחל של קו 4 מאחור – מוכיח את עצמו, לאט ובהדרגה. אחרי כמה משחקים טובים (מינוס) שמהם יצאנו רק עם המחמאות, סוף סוף השכלנו גם לקחת שלוש נקודות, בשיניים. רק שזה מרגיש כמו טיפה בים. בליגה כל כך צמודה וחלשה כמו ליגת העל, רגע אחד אתה מתחת לקו האדום ורגע אחרי אתה נושק לפליאוף העליון. המסקנה היא שצריך להמשיך לקחת ניצחונות בשיניים, מכוערים ככל שיהיו. כי בוא נודה על האמת, תקווה אין לנו. שאיפות? ציפיות? כל שנה הרי דומה לקודמתה, ורק המאמנים והשחקנים מתחלפים. סלחו לי על ההשוואה, אבל המועדון שלנו מרגיש קצת כמו חולה סופני.
וכמו כל חולה סופני, גם המועדון שלנו רואה את הסוף קרב מיום ליום. פצפוצי השיווק שנעשו בקיץ, ההחתמות הרועשות, חזרתה של התקווה (לכאורה) בעמדת המאמן, ושלום ובשעה טובה למערכות ה-GPS שנחתו על השחקנים באיחור אופנתי של כמה שנים – כל אלה הם לא יותר מאגדים מדבקים. עד שאין עקירת שורש, טיפול מן היסוד, בניית תשתיות לטווח ארוך, טיפוח אמיתי של מחלקות נוער, חנות אוהדים לרכישת מרצ'נדייז, סמל חדש, תלבושת חדשה (די כבר עם הפסים לאורך), שירות לקוחות, שיווק, שיווק ושוב שיווק, איך נוכל להצליח? איך נביא אוהדים? איך נייצר הצלחה לטווח ארוך? איך נשמר קהל נאמן? איך השחקנים מצפים (אם הם מצפים) שנבוא בכל שבוע, כאשר למרות שהם לובשים חולצה של מועדון מכובד בישראל עם קרוב ל 100 שנות פעילות, הם מתבזים מול קבוצות חובבים מכפרים בגליל? ברצינות, איך?
רוצים להישאר מעודכנים?
איך אפשר לבנות עוד ועוד קומות בבניין שהתשתית שלו היא רעועה? אז פה מקרים ופה משפצים ופה צובעים, אבל כשמוסיפים עוד ועוד קומות לבניין חלוד ורקוב, בסוף הבניין יקרוס. אין מחלקת שיווק, אין מחלקת פרסום, אין מחלקת סקאוטינג. יש כל כך הרבה אין במועדון שלנו כבר שני עשורים, שזה נס שאנחנו בליגה הראשונה. נס (ולא של חנוכה) שהדבר היחיד שאפשר אולי לנכס לבעלים הוא הסכומים הלא מבוטלים שהוא משקיע, לכאורה.
ואתם יודעים מה? דווקא בגלל כל זה, דווקא מול תקציבי העתק שרק הולכים וגדלים מדי שנה בצד הירוק, דווקא בגלל שאין לנו מה למכור בדרבי הגביע, דווקא בגלל שהשחקנים שלנו הם שכירי חרב שהיום לובשים אדום ומחר צבע אחר, דווקא בגלל ששחקני הבית כבר מאבדים מכושר המנהיגות שלהם, דווקא בגלל שהליגה בורחת לנו, דווקא בגלל ששני הבלמים המובילים יחסרו ולמרות שכל הסיכויים נגדנו, דווקא בגלל כל אלה, וברוח השנה החדשה, אני אופטימי לקראת הדרבי ומאמין שאנחנו עוברים שלב.
כי כשאין מה להפסיד והגב צמוד אל הקיר, יש רק מה להרוויח. אם נקבל שחקנים אמיצים, חותרים למטרה, תוקפים, מרוכזים ומפוקסים, ועם קצת מזל מהשופטים, הפעם זה הדרבי שלנו. מגיע לנו לחגוג פעם ב-20 משחקים, לא?
* הכותב הוא יוצר תוכן והבעלים של הבלוג "בטן מלאה", מדריך סיורים קולינריים ובנו של שחקן העבר האדום יצחק עינצ'י
