טוב, אני אמור לכתוב כאן, כפי שאמרתי במו פי לעורך הנכבד מיד בצאת התיקו בטדי, שאני חותם מראש על תיקו במשחק העונה בבלומפילד.
שכלית, לוגית – מסתדר לגמרי. תוצאה שתשאיר את הפער המשמעותי למדי על כנו ותאפשר לנו לחזור בשלווה לצבור נקודות בהמשך הלוח הנוח יחסית עד לפלייאוף העליון. יש גם את כל עניין צורת המשחק שלנו, שהיא די דרעק טהור עד כה, ובכושר הזה, תיקו בבלומפילד זה ברגיין בכלל לא רע. האמת? אפילו הפסד, נורא ככל שיהיה ברמה הרגשית, הופך להרבה פחות משמעותי בגלל התיקו הזה בטדי. אין ספק שמשהו בעוקץ יצא מהמשחק הזה.
אבל אוהד, כידוע, מורכב אולי, במקרה הטוב (בטח לא במקרה של כותב שורות אלו), מ-30 אחוז שכל וניתוח קר. את כל השאר שוטף כמו צונאמי הרגש. והרגש? מה הרגש אומר? הוא אומר לי שבפעם האחרונה שניצחנו בבלומפילד הייתי רווק, היה לי שיער שחור וביבי היה ראש ממשלה (כן, יש דברים שכנראה לעולם לא ישתנו). הוא אומר לי שהקבוצה הזו, עם המאמן הזה, יודעת להתעלות ולהוציא מעצמה אקסטרה ברגעים הקשים באמת. הרגש מנתב אותי להייל מרי של חזיזה מול אולימפיאקוס בסמי, להתפוצצות בפיראוס, לטיל החמקמק של דניאל בבלגרד וכמובן לרגל הזהב של פבקוב, לדחיקה של פרנטזדי בטרנר, לפנדלים שג'וש ומשפתי לקחו בקראנץ' טיים של משחקי מפתח, לאמונה העצמית וההדדית של הקבוצה בעצמה ושל הקהל בקבוצה. ובמריבה הזו בין השכל והרגש יש, אצלי לפחות, מנצח אחד ברור. כי הרגש רוצה לראות רק דבר אחד.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם כן, עורך יקר, צר לי, אבל אני מניח את העט על השולחן והודף בעדינות את החוזה הצדה. זה לא באופי שלי או של הקבוצה הזו לחתום על תיקו, גם לא בנסיבות האלו, גם לא מול הקשה ביריבות והקטנים שבסיכויים (והם לא כל כך קטנים הפעם, כן?), וגם לא לנוכח האפשרות לשבור את שיא המועדון ברצף ניצחונות בצורה קלאסית כל כך ומלאת סטייל. ומעבר לזה, כשאנחנו באים לשחק על תיקו, בדרך כלל אנחנו חוזרים הביתה בידיים ריקות. לא באופי שלנו.
כן, תיקו יהיה תוצאה לא רעה בסופו של דבר. לא נתאבל על נקודה במשחק הזה. אבל חתימה מראש? בעניין זה אני מוותר בלי היסוסים.
יום שני, בלומפילד. משחק העונה, קרב הענקיות. באים לנצח.
