הגעתי למשחק נגד בני ריינה כשקללת השעה 15:00 מרחפת מעל ראשנו. משהו בשעה הזאת, מסתבר, לא עובד לנו. כך היה גם בעונה שעברה מול נוף הגליל. האיצטדיון נראה כמו בעיצומו של טיול שנתי, כאשר אבות מבולבלים כמוני, עם תיקי גב מוזרים ובהם חטיפים וושלל חפצים לשעשע בהם את ילדיהם, והשיחות בתור למזנון עסקו בכך שזהו המשחק הקשה ביותר העונה (שלנו ההורים, לא של השחקנים).
אבל אותי עניין דבר אחר – מהרגע שבו הכרוז שלנו יוסי פרץ ארי הקריא את ההרכב הרגשתי קצת לא בנוח, והגוף שלי זז מעצמו. אוראל הילד שלי שאל "אבא, מה קרה לך?" כשראה אותי בוהה במספר 18 החדש של הירוקים. לא יכולתי לדבר והייתי על סף דמעות. רק שחקן שנולד במחלקת הנוער של מכבי חיפה יכול להבין את תחושת העצב שחשתי כששמעתי את שמו של גוני נאור. שתבינו – אין לי דבר אישי נגד נאור. אני חושב שהוא שחקן ליגה טוב, והלוואי שהוא יהיה שחקן הרכש הכי טוב שהגיע אלינו אי פעם, אבל – וזה אבל גדול – לבי עם כל שחקני הנוער של מכבי ועם הוריהם על הדרך שבה המועדון בוחר ללכת פעם אחר פעם.
קצת על עצמי: נולדתי וגדלתי במחלקת הנוער של מכבי. מגיל 6 הבית השני שלי היה קצף. ראיתי את אשר אלמני ז"ל יותר מאשר את אמא שלי. אני זוכר את אבא מסיע אותי לאימונים יום יום, גם כשלא היה לו נוח. כמעט 12 שנים של התמסרות טוטלית, מרצון כמובן, שלי ושל עוד אלפי ילדים. אני זוכר את האחים שלי מתעצבנים על הורי בטענה שהם מקדישים את כל זמנם רק אלי ושאליהם לא נשאר זמן. שלא לדבר על הררי הכסף שנשפכו כדי לרכוש לי את ציוד האימון הכי יקר ואת הנעליים הכי חדשות כי הילד משחק במועדון הכדורגל הכי גדול בארץ.
אסור לצאת לבלות, אסור לאכול יותר מדי, אסור לצבוע את השיער, אסור לצאת לחופשה, אסור להפסיד. בקיצור, הרבה יותר אסור ממותר, רק כי אתה חדור מטרה ועושה את הכל כדי שאולי תהיה אחד מהבודדים שמגשימים את החלום ללבוש את המדים הירוקים של הקבוצה הבוגרת. אתה מפסיד חברים, מפסיד משפחה, מפסיד את כל תקופת ההתבגרות שלך, והכל למען המטרה. זכיתי להיות בין הבודדים מתוך אלפים שהגשימו את החלום, ואני יכול להגיד שזה היה שווה הכל (גם אם לא לבשתי את החולצה יותר מדי פעמים).
רוצים להישאר מעודכנים?
כשראיתי את נאור בהרכב הפותח חשבתי על כל אותם נערים שלא זכו ללבוש את החולצה. נערים שנעלמו בדרך, שנהרסו להם החיים, שנכנסו לדיכאון ושלא קיבלו הזדמנות אמיתית. אני אומר לכם באחריות – בכל שנה יש לפחות חמישה גוני נאורים בנוער של מכבי, שחקנים שיכולים לשחק בהרכב או לכל הפחות להיכלל בסגל, וכל ההשקעה שלהם מושלכת לפח בגלל מדיניות. אז יש לי שאלה ליעקב שחר: בשביל מה אתם מחזיקים מחלקת נוער?
לצערי הרב, היום עדיף לנער מוכשר לעזוב את המחלקה ולעבור למכבי נתניה, להפועל ירושלים ואפילו להפועל חיפה, לתת כמה עונות טובות, לעלות לבוגרים, ואז הסיכוי שמכבי תרכוש אותך בסכום עתק הוא גדול יותר מאשר הסיכוי לעלות לבוגרים דרך מחלקת הנוער שלנו. זה עצוב וכואב לי.
אני מבין לחלוטין מדוע מחתימים שחקנים ישראלים יוצאי דופן ושוברי שוויון כמו עומר אצילי ודיא סבע, אבל גוני נאור? נכון, הוא קשר אחורי לא רע, אבל ממש לא אקס פקטור. הוא לא יכבוש, לא יבשל ולעולם לא יהיה נטע לביא או אפילו קרוב לזה. ההחתמה שלו מניפה פטיש כבד וכואב מאוד על ראשם של כל שחקני מחלקת הנוער ובני משפחותיהם. האמירה פה היא ברורה: לא משנה כמה תשקיעו, בסוף תמיד יועדף שחקן מבחוץ.
המדיניות הזאת חייבת להשתנות. לא ייתכן שבמחלקה מפוארת כל כך לא יצא כבר כמה שנים שחקן אחד להרכב של מכבי. אולי הם לא מספיק טובים, אבל אז משהו פה צריך להשתנות. אולי עדיף לוותר על הישגיות בקבוצות ולהשקיע בפיתוח ובקידום של שחקנים לקבוצה הבוגרת כדי שנוכל לבנות על הילדים שלנו, שיש להם חלום אחד – ללבוש את חולצת ההרכב של מכבי חיפה.
