כמה דקות לסוף המשחק אתמול שקלתי לשלוח הודעה לעורך ולהגיד לו שאין לי מה לכתוב, שהרמתי ידיים, שאני מוותר, שאני לא יודע איך להסביר עוד הפסד מביש לצהובים, שקללת בלומפילד תימשך לנצח. גם לי מותר להתייאש אחרי 12 שנים ללא ניצחון חוץ נגדם.
ואז הגיע עבדולאי סק. האיש הכל יכול שלנו. השחקן הכי טוב במכבי חיפה. הכי יציב. הכי חזק. הכי מרגש. הכי מנהיג. הכי הכי. נדמה שהמחמאות שנשפכות עליו מספרות רק חלק קטן מהסיפור. הבינגו של גל אלברמן פשוט לא מפסיק להפתיע. נכון, לא נהוג לתת לשחקן הגנה את תואר כדורגלן העונה, אבל סק הוא ללא ספק שחקן העונה שלי. וכמה מרגש וסימבולי שהאיש שבישל לסק את הגול הכי חשוב העונה הוא עומר אצילי, אחרי מחצית ראשונה חלשה מאוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני לא יודע איך אני ועוד אלפים היינו עוברים את ליל הסדר אחרי עוד הפסד לצהובים, ואני לא יודע אלו השלכות היו למאבקים עד לסיום העונה לולא השער של סק. אין לי מושג איך זה היה נגמר אם הצהובים היו מצמצמים את הפער לשבע נקודות (ורק ארבע מבאר שבע) כשנשארו עוד משחקים מול שתיהן. אין לי שום דרך לתאר ולהסביר את מנעד הרגשות עד לדקה ה-82 ולאחריה. אבל לשמחתי, כל זה כבר לא מעניין. הגול של סק הוא ההגדרה במילון של תיקו שכולו ניצחון.
החגיגות בבלומפילד ובסביבתו נמשכו זמן רב והעידו יותר מכל על חשיבותו של שער השוויון הזה להמשך הדרך. אני חושב שמעולם לא שמחתי ככה מתיקו. אפשר לכתוב ספר על מה קורה למכבי חיפה במחציות הראשונות נגד מכבי תל אביב בבלומפילד. אני יכול לדבר עד מחר על זה שצריך לעלות עם שלושה קשרים באמצע כדי לנצח שם, אני יכול לכתוב על כך שעיתוי המשאים ומתנים של של ברק בכר גרם לירידת מתח אצל השחקנים ופגע בחדר ההלבשה, אני יכול לספר על הכוכבים שלנו שעושים במכנסיים כשהם מגיעים למדינת תל אביב, אבל אתם יודעים מה? הפעם לא בא לי. בא לי לשמוח מהתיקו הזה.
חג שמח לכל בית ישראל.
