הניצחון באשדוד גרם לי להוציא המון אוויר מהריאות. מתח כזה בדקות האחרונות לא זכור לי כבר הרבה מאוד זמן. הקבוצה שלנו השנה מתעקשת לעשות את זה קשה עד לרגע האחרון.
ובכלל, משהו באיצטדיון הישן הזה באשדוד מעלה אצלי זיכרונות לא טובים שלא מרפים מאז הפסד האליפות לפני 20 שנה. שיחקתי במשחק הזה לצד תותחים כמו יניב קטן, ניר דוידוביץ', אבישי ז'אנו, אדורם קייסי, אריק בנדו, אלון חרזי ועידן טל, ולמרות הניצחון הפסדנו את האליפות על הפרש שערים. את הדרך הארוכה והעצובה הביתה לחיפה לא אשכח לעולם.
ההבדל מאז הוא שהיום יש לנו את עומר אצילי. בסוף זה תמיד הוא. גם במשחקים חלשים שלו אתה יושב ביציע או מול הטלוויזיה ויודע שבנגיעה אחת הוא גומר את הסיפור.
אצילי מודל 2023 הוא סיפור ענק. נכון, לפעמים נדמה שהוא לא בכלל לא במשחק ולא ברור מה הוא עושה על הדשא. הוא לא נוגע מספיק בכדור, לא מאיים יותר מדי על השער, לא חוזר לאחור לעזור בהגנה. ועדיין, הוא תמיד נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון, והמספרים שלו הם מטורפים, בטח בהתחשב בכך שהוא לא חלוץ אלא קשר כנף. 21 שערים (22 אם המינהלת לא היתה שודדת לו אחד) ועשרה בישולים הם מספרים של שחקן שלוקח קבוצה על הגב. ואצילי של השנה – טוב יותר או פחות – הוא פניה של האליפות של מכבי חיפה. כמו לכל הקבוצה, גם לו היו ימים טובים יותר ופחות, אבל תמיד זוכרים את הסוף. ככה זה עם כוכבים.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואם כבר כוכבים, 39 שנים חלפו מאז האליפות הירוקה הראשונה. מחר, או מקסימום בעוד שבוע, נניף את הצלחת בפעם ה-15. ובעונה הבאה נופיע עם כוכב שלישי על החולצה.
את הסיכומים נשאיר לסיום הרשמי של העונה, אבל אפשר כבר לומר ללא חשש לעין הרע שזה הזמן לקרר את השמפניות, ואין יותר סימבולי מאשר לסיים את סיפור האליפות נגד הקבוצה שרדפה אחרינו לאורך כל העונה, והיחידה שעוד איכשהו היוותה סוג של איום על התואר.
בעונה כזאת, עונה שהחלה אי שם ביולי 2022 ונמרחה הרבה יותר מדי – עם צ'מפיונס ליג, עם יותר מדי משחקים באמצע שבוע, עם יותר מדי פגרות, עם מלחמה על כל כרטיס בכל מגרש, עם הוצאות כספיות מטורפות לאוהדים, עם שחקנים שכבר שופכים לאגר ועם מאמן שרוצה להטביע חותם גם באירופה – אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד על שום דבר. רק להגיד תודה. כי זכינו. גם באליפות וגם בכוכב.
