האליפות הזאת, שתיחגג ביום שני (או לכל המאוחר בשבת הבאה), שייכת לצבא האוהדים הירוק ולהיכל הכדורגל סמי עופר לא פחות מאשר לברק בכר ולשחקני מכבי חיפה. כי האליפות הזאת הושגה בזכות דחיפה היסטרית והיסטורית של האוהדים. 17 משחקי ליגה שיחקה מכבי השנה בבית. כל משחק – ושוב, כל משחק – היה סולד אאוט. היא ניצחה ב-16 מהם.
ההיסטריה וההיסטוריה החלו כבר בסוף חודש יולי. אחרי שמכבי הדהימה את אולימפיאקוס, נוצר באז מטורף סביב הקבוצה, ועשרות אלפים שלא שפר עליהם מזלם ולא רכשו מנוי, התנפלו על כל כרטיס שהוצא למכירה, בין אם על ידי המועדון או בקומבינות יצירתיות כאלה ואחרות. בליגת האלופות עצמה עלו על הרכבת כל מיני טרמפיסטים שגזלו את חלומם של אוהדים אמיתיים, אבל למשחקי ליגה מגיע ההארד קור. אלה שמכבי אצלם בדם. אלה שמגדלים את הדור הבא. וגם הדור הבא בעצמו. ע"ע יציע הנשים והילדים במשחק מול מכבי תל אביב (אגב, סחתיין על האבוקות).
רוצים להישאר מעודכנים?
כאשר רואים 30,000 צעיפים מונפים באוויר ושומעים 30,000 פיות שרים "כל החיים איתך מכבי", זה צמרמורת. זה דמעות בעיניים. זה התרגשות שיא בכל פעם מחדש. מופעי הפירוטכניקה המרהיבים, התפאורות המושקעות, השירים שאין אוהד ביציע שלא מכיר, הכוראוגרפיה שמבוצעת בתזמון מושלם. זה קהל שבא לעבוד, קהל שעוזר לקבוצה שלו לנצח, קהל שמביא נקודות.
וכל הטירוף הזה מגיע אל השחקנים. תראו לי שחקן אחד שלא מתרגש כשאיצטדיון שלם שר שיר שנכתב רק בשבילו. בטח כשמדובר בשחקן זר, ומספיק לראות את הברק בעיניים של צ'רון שרי בשיר שלו. את הדוגמה הטובה ביותר קיבלנו ביום שני בטקס הפרידה מבוגדן פלאניץ', וגם בסיום המשחק כשהוא הצטרף לחגיגות של חבריו לשעבר מול היציע הדרומי. סביר להניח שלעולם הוא לא ישכח את הרגעים האלה.
ורק שאלה אחת לסיום: מתי נזכה כבר לשמוע שיר לעומר אצילי?
