כשהייתי בן 5, אולי 6, אבא שלי לקח אותי לאיצטדיון קרית אליעזר. זו היתה הפעם הראשונה שלי במשחק כדורגל. עד אז רק שמעתי סיפורים מאמא על כמה אבא היה שוער אמיץ ואיך הוא הפסיד את חולצת ההרכב לשוער המצטיין אבי רן ז״ל. מאז ועד היום אני תמיד הבן של צדוק אברהמי.
אבא שלי רצה שאמשיך את השושלת, וכך היה. בין רציתי או לא, גדלתי עם החולצה הירוקה ולימים אפילו זכיתי ללבוש אותה. ובלי שארגיש, הבן שלי (וגם הבנות) ממשיך את השושלת לאחר שנדבק בחיידק הירוק.
משפחה לא בוחרים, אבל מאמן וצוות מקצועי דווקא כן. תשאלו את יעקב שחר שניסה במשך שנים להחזיר עטרה ליושנה ולבנות שושלת של הצלחות כמו פעם, אצל שלמה שרף ורוני לוי. מראובן עטר ועד פרד רוטן, מאלכסנדר סטאנוייביץ' ועד מרקו בלבול, כלום לא עבד. עד שהגיע ברק בכר והחזיר את הברק ואת הצבע לפנים של האוהדים. ודווקא אז, כשהכל נראה מושלם, קיבל בכר הצעה שהוא לא היה יכול לסרב לה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ועכשיו, כל מה שנותר לי ולעוד מאות אלפי אוהדים ירוקים, קטנים וגדולים, הוא רק להתפלל ולקוות שהמיקס שעושה לנו גל אלברמן יעבוד ויתברר כשושלת חדשה, מפתיעה ומנצחת.
קראתי את כל הפרשנויות על הבחירה במסאי דגו, ועדיין, אם יש אדם שאני סומך עליו במכבי זה גל אלברמן. האיש חי, נושם, אוכל ושותה מכבי חיפה, והוא יודע בדיוק מה מתאים לקבוצה (גם אם אנחנו לא כל כך רואים את זה). אלברמן למד מג'ורדי קרויף שהקים בעצמו שושלת במכבי תל אביב. הוא למד שלא כל כך משנה מי מאמן כל עוד יש דרך, משמעת ועבודה קשה. ואולי אלברמן בכלל מכין הפתעה ויהיה פעיל יותר על הקווים.
בשורה התחתונה, גם השושלת הנוכחית וגם השושלת הבאה (אם ירצה השם) רשומות על שמו של אלברמן, ואני בטוח שהוא לא יאכזב.
* הכותב הוא שחקן עבר של מכבי חיפה
