צמרמורת. בק טו בק טו בק. פשוט מטורף.
ב-26 במאי 1984 הייתי בן 16.5 וישבתי ביציע בקרית אליעזר – מקום שהיה ביתי מילדות. מכבי חיפה הגיעה למשחק אליפות מול מכבי רמת עמידר, ואני לא האמנתי שננצח ונהיה אלופים. בכל זאת, עד לאותו היום זה לעולם לא קרה. לא חשבתי שהעולם ימשיך להתקיים אם ננצח, אי אפשר היה לעכל את זה. המילה אליפות באותם הימים הפחידה, הרעידה.
באותה השבת החלה להיבנות כאן שושלת. המחסומים נשברו, הערפל התפזר. יענקל'ה שחר דאג להפוך את האימפריה הירוקה לאלופה 15 פעמים ב-39 שנים. ההשקעה שלו, הסבלנות, החזון. מפעל חיים. הוא ראוי למירב הברכות.
רוצים להישאר מעודכנים?
בראש שלי רצים שמות גדולים מההיסטוריה העשירה שלנו – זאהי ארמלי, אבי רן, ציון מרילי, ברוך ממן, רוני רוזנטל, אברהם אבוקרט, איתן אהרוני, משה סלקטר, יניב קטן, אלון חרזי, אריק בנדו, ניר דוידוביץ', אייל ברקוביץ', ראובן עטר. והיום – עומר אצילי, דולב חזיזה, מוחמד אבו פאני, מחמוד ג'אבר.
אבל מעבר לכל, זו האליפות של הקהל. אין שום מקום אחר בעולם שאליו אני יכול להגיע עם שתי בנותיי ולחוות עצמת רגשות שכזו. ההתלהבות והמסירות של הקהל הירוק הן מדביקות, משכרות, מטריפות חושים – מהיציאה בתחנת הרכבת, דרך מסלול ההליכה אל בית המקדש ועד לכניסה לתיאטרון החלומות. התחושה היא של השתייכות למחנה מנצח.
תודה לך, מכבי.
* הכותב הוא בעל חברה ליחסי ציבור, לשעבר שדר ספורט
