ביום שבת הבטתי בשני הבנים שלי במשחק האליפות השלישית של ברק בכר וריחמתי עליהם. בכל זאת, פלג בן 8 ואדם בן 6, והם כבר ראו שלוש אליפויות ובטוחים שככה זה עובד – מתחילה עונה, משחקים קצת, ובסוף מכבי חיפה לוקחת אליפות. הם לא יודעים כמה מיוחדות היו שלוש השנים האלה. כי מכבי חיפה זו קבוצה של פסגות ותהומות. מצד אחד אי אפשר להתבכיין על 15 אליפויות ב-40 שנה, מצד שני הקבוצה הזאת לא יודעת להיות באמצע – או שהיא מביאה עשור לפנתיאון עם 6 אליפויות, או שהיא מרסקת לך את הנשמה עם פקס ועם הפסקות חשמל ועם פלייאוף תחתון ועם פרד רוטן ועם קאיו.
הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי אם הם יזכרו את השושלת הזאת של בכר גם כשיהיו אחרי שבע או עשר שנים בלי אליפות. חוויתי שלוש שושלות בחיי – את זו של אברהם גרנט, את זו של רוני לוי ואת זו של בכר. נכון שהנטייה תמיד היא להתגעגע לכדורגל "של פעם", אבל זו נוסטלגיה מזויפת. זו היתה השושלת המרשימה מכולן. זאת שלקחה אותנו מתהום שלא חשבנו שנצא ממנה והביאה אותנו לפסגה שלא האמנו שתחזור. כי יש שושלת, ויש שושלת עם ברק.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני עוד זוכר איך צעקו ללוי מיציע ג' "אליפות בלי מאמן", ונדמה לי שמבלי לזלזל באף אחד מהתורמים למאמץ, הפעם זו שושלת קודם כל של מאמן. תודה ברק על הנחת שגרמת לשני הילדים שלי, וגם לילד שמתעורר בי בכל פעם שאני רואה משחק של מכבי.
מה שכן, שושלת זו מילה מפחידה, כי זו מילה שמחזירה אותך לתקופה נפלאה אבל מכילה בתוכה גם את הסוף, את הקץ, את תום השושלת. שושלת זו מילה שמכילה בתוכה את המילה שלוש, ועכשיו נשאלת השאלה אם אפשר יהיה, לראשונה במועדון הירוק, לרבע את המשולש.
* הכותב הוא איש תקשורת ואוהד מכבי חיפה
